מובחר

יורם זרה, עו"ד – מומחה באזרחות פורטוגלית למגורשים

%d7%99%d7%95%d7%a8%d7%9d-%d7%96%d7%a8%d7%94עו"ד יורם זרה הינו עו"ד משנת 1997, בעל תואר ראשון מאוניבסיטת תל אביב ותואר שני במשפט בינ"ל מאוניברסיטת אמסטרדם. עו"ד זרה הינו ממוצא פורטוגזי טורקי (משפחת חביב) ובעל קשרים בקהילה היהודית באיסטנבול ובפורטו. לעו"ד זרה ניסיון רב בפעילות דיפלומטית, ובעבודה מול רשויות ועורכי דין בפורטוגל בנוגע להוצאת דרכון פורטוגזי למגורשי פורטוגל. נא להשאיר את הפרטים בטופס מימין, ואנחנו ניצור עימכם קשר.

מובחר

אזרחות פורטוגלית – מסמכים נדרשים

צאצאי המגורשים מספרד ופורטוגל זכאים לאזרחות פורטוגלית. הדרכון הפורטוגלי הוא דרכון של האיחוד האירופי והוא זכאי ל Visa Waiver Program בכניסה לארה"ב.

כדי להעריך את זכאותכם, אנא שילחו לאימייל yoram@zaralaw.co.il

  1. סריקה של כל עמודי הדרכון של המבקש, בקובץ pdf אחד.
  2. עבור המבקש/ת:  תעודת לידה עברית + אנגלית. בתעודת הלידה יופיע שמו של המבקש באותו כתיב לועזי המופיע בדרכון. במקרה של שינויי שמות, על השינויים להופיע בתעודה בלועזית.
  3. נא למלא את הנוסח העדכני של השאלון שמכין משרדנו במלואו באנגלית.

במידה ויש בידיכם אישור על מקור ספרדי מהרבנות הראשית בטורקיה, נא לציין זאת.

ילדים יכולים להגיש בקשה מגיל 18. במידה וההורה מקבל אזרחות רק ילדים שנולדים לאחר קבלת האזרחות מקבלים אזרחות אוטומטית.

אם יש שאלות אפשר להתקשר.

מובחר

האזרחות הפורטוגלית שלי

יש לך לקוח שקבל אזרחות? ברור שיש. ראו למשל את התשובה החיובית בבקשת האזרחות שלי.
אישור הענקת אזרחות פורטוגלית – מקור
אישור הענקת אזרחות פורטוגלית – תרגום
הבקשה הוגשה ב 18.11.15. הבקשה אושרה ב 16.9.16. לקח קצת יותר מעשרה חודשים. צפו לתמונות שלי מחייך עם הדרכון בקרוב. לא אגדה רעיי. יש כאן חלון הזדמנויות אמיתי לדרכון אירופי. האישור בפורטוגלית עם תרגום שנעשה במשרדי לאנגלית.

כעבור 500 שנים, משפחת חביב מחפשת דירה בפורטוגל

רוב צאצאי היהודים שגורשו במאה ה-15 המעוניינים לקבל אזרחות פורטוגזית באים מטורקיה. חצי ממשפחת חביב מאיסטנבול כבר פורטוגזית. הם הגיעו אחד אחרי השני מהארץ עליה עזבו. הם הלכו ברחובות ליסבון בהתרגשות רבה: "האם זה המקום שלנו?"

כתבה: קטרינה גומז טקסט, צילומים: רוי גאוודנסיו, איסטנבול. 29.1.17. תרגום מהמקור שפורסם כאן

בלי להשוויץ, סרגון מתין יודע לבחור את המתנה הנכונה לאדם הנכון. למתנה אחת שהוא הביא ממונגוליה היה את הכוח לגרום לחבר לבכות. אבל להציע לג'יידה חביב את התרנגול של ברסלוס, שהביא מפורטוגל לדייט הראשון שלהם היה השיא. סרגון לא יכלה לנחש שג'יידה תקבל שיחת טלפון מבן דודו, שתגלה כי "באנו מפורטוגל", ועקב מידע זה, כל משפחתם תוכל להפוך לפורטוגזית ולחזור לשם.
כשהקשר בינהם התחזק עם מי שעכשיו היא הבת זוג שלי, סרגון, יזם במקצועו, רצה לקחת את ג'יידה לטיול של עשרה ימים בארץ אשר ממנה הביא את התרנגול, ובה עבד במשך שלוש שנים. ג'יידה טענה "כשהגעתי לליסבון בפעם הראשונה, עיר תיירים, כמו לונדון או פריז, הרגשתי: זה הבית שלי. זו הייתה תחושה שונה בליסבון."
יש סבא וסבתא, וסבא וסבתא רבא, וסבא וסבתא רבא רבא, וסבא וסבתא רבא רבא רבא. אנחנו כבר לא מדברים על סבא וסבתא רבא רבא רבא רבא. איך מכנים בן משפחה שחי לפני 500 שנים?
אין דרך לציין את הקרוב, אשר ג'יידה למדה מבן דודה באפריל 2015, ששמו היה יעקב איבן חביב, ונולד ב-1460 בעיר הספרדית זאמורה. במטרה לחיות בבטחה עם משפחתו, עבר יעקב לליסבון אחרי 1492. בשנה זו המלכים הקתולים איזבל ופרדיננד, שליטי ספרד, ציוו: "כל היהודים בכל הגילאים החיים בתוכנו לעזוב עם בניהם ובנותיהם, וקרוביהם בכל הגילים, ולא לחזור לאדמתנו. כל יהודי שישאר או יחזור, עונשו יהיה מוות."
בזכות יעקב אשר היה הרב האחרון בליסבון, יכולים ג'יידה וכל משפחתה לנסות ולהיות פורטוגזים. "רב נהדר! לעולם לא הייתי חושב על דבר שכזה, לעולם. דמיינתי שאבותיי עסקו בסחר," מספר רפיק חביב, אביה של ג'יידה, יזם באיסטנבול, ובמקרה, ביקר פעם בפורטוגל לחתונה של בן דודו, אריק, אשר בא מטורקיה, וריטה, מפורטוגל. "ספר לי כמה סביר שטורקי יתאהב בפורטוגזית בהודו, והם יתחתנו במפרה בפורטוגל?" שואלת ג'יידה, סופרת מקרים, אשר, בשבילה, אחרי ששמעה על יעקב, הפכו לחשובים. "כל הדברים דוחפים אותנו לפורטוגל."
"בואו נהיה פורטוגזים", מספר אביה של ג'יידה למשפחתו כשלמדו שהם צאצאים לרב שחי בליסבון. כמעשה של פיצוי היסטורי, במרץ של 2015 העניקה ממשלת פורטוגל אזרחות לכל מי שיכול להוכיח שהוא צאצא ליהודים ספרדים במאה ה-15 שנאלצו לעזוב את המדינות שכיום הן ספרד ופורטוגל. ספרד כבר אישרה את האפשרות של קבלת אזרחות לפני מספר שנים, אבל בסוף 2015, גם היא יצרה חוק חדש.

רפיק וסבים חביב בביתם באיסטנבול
רפיק וסבים חביב בביתם באיסטנבול

דמיינו מחנה פליטים באלטו אלנטז'ו
למרות תקווה של משפחת חביב להפוך לפורטוגזים, האפשרות לכך הרגישה כמעט כמו אגדה, מספרת ג'יידה. אחרי הכל, היו הרבה יהודים שחיו בטורקיה שביקשו אזרחות ספרדים, והיו כאלה שחיכו שבע ושמונה שנים.
נאמר כי החוק הפורטוגזי היה מסובך באותה מידה. רפיק חביב מזכיר שמועות שמספרות שהרשויות הפורטוגזיות מבקשות סרטונים כדי להוכיח שדיברו לדינו (השפה של מגורשי ספרד ופורטוגל), ואפילו בדיקות ד.נ.א. נדרשו חודשיים של פגישות משפחתיות כדי לאסוף מספיק חומר כדי להוכיח את הקשר שלהם למשפחה הרחוקה הזאת.
כולנו יושבים לארוחת הערב בבית הגדול של הוריה של ג'יידה במתחם פרטי ומאובטח באיסטנבול. בחדר מקושט בזהב ולבן, תהיתי אם הם יכולים לדמיין איך היו החיים של המשפחה שחיה בתקופה ההיא. אין תמונה של של יעקב. האם היה לו זקן, בתור רב? ספר יחיד נקרא על שמו, עין יעקב – מבט אתי ומלא השראה של התלמוד, ספרות יהודית דתית קלאסית.
האמת היא, שמבחינת אימה של הרדיפה של היהודים, השואה הרבה יותר נוכחת מאשר תקופת האינקוויזיציה, אומר רפיק. בתיק הבקשה שלהם יש תצלומים ומסמכים הקושרים עבר של 500 שנה. "זה סיפור עצוב אבל מאוד ישן." צריך לדמיין.
כדי לחזור לעבר הפורטוגזי של היהודים שברחו מספרד, עלינו להשתמש במה שאנחנו יודעים, מה שדומה להווה שלנו. בואו ניקח שדה של פליטים מסוריה, אלה שמופיעים בטלוויזיה, אולי ביוון, ונמקם אותו לדוגמה באלטו אלנטז'ו, אחד מהמקומות דרכו ברחו יהודים מספרד. המראה לא היה שונה מאוד.
סוזנה בסטוס, היסטוריונית בפקולטה לאומנויות באוניברסיטה של ליסבון, מציעה את ההשוואה: בשערים של הכפר קסטלו דה וידה, לדוגמה, יש מאהל ענק של חמשת אלפים חסרי בית יהודים שהתיישבו שם, ומחכים לאישור המלך מנואל הראשון להיכנס למדינה, שם יוכלו לחיות בשלום.
רבים מהם התיישבו בסוף באזור ברגנסה, אלבס, אידניה אה-נובה. אחרים התקדמו לכיוון החוף. לא ידוע באיזה מסלול בחרה משפחת חביב כדי להגיע לפורטוגל. ידוע שהמשפחה התיישבה בליסבון. לא ידוע איפה, אבל אפשר לנחש. סביר שיעקב ומשפחתו חיו בשכונת ביישה שבליסבון, האיזור בו הרובע היהודי העיקרי היה ממוקם – המקום הידוע כיום כרחוב אוגוסטה; כשהיה הרב הגדול של ליסבון, אולי הוא גר ליד בית הכנסת – מקום הידוע כיום כרחוב דה מדלנה.
השקט לא נשאר להרבה זמן. היו דעות קדומות רבות לגבי יהודים: לגברים היהודים יש מחזור חודשי כמו לנשים; יהודים הורגים ילדים; היהודים מסריחים מהמוות של ישו. אלה היו מיתוסים נפוצים מאוד באותה תקופה, מספרת סוזנה בסטוס מטאוס. בחלק מהם השתמשו גם בנאציזם. דעה קדומה אחרת היא שאחרי הטבילה, העור של היהודים משתפר.

איסטנבול
איסטנבול

אפילו לא השטן של גיל וינסנטה
המלך מנואל הראשון ציווה את גירוש היהודים בשנת 1496, במטרה "לטהר" את הארץ. זה היה תנאי שהציבה הנסיכה איזבל, בתם של המלכים הקתולים, כדי להתחתן עם המלך הפורטוגזי.
אבל המדיניות של המלך הייתה אמביוולנטית. מצד אחד, הוא רצה שיעזבו; אבל בפועל מנע מהם לעזוב. מה שניסה לעשות זה למנוע את קיום היהודים מבחינה רשמית, וליצור חברה נוצרית לגמרי.
התהליך שהתחיל ב 1497, שנה לאחר הגירוש לכאורה, בוצע על ידי הטבלות בכפייה. זה התחיל עם ילדים בגילאים בין 4 ל-14. חלק מהם, בנוסף להטבלה, נלקחו מהוריהם והועברו למשפחות נוצריות.
"הורים היו מיואשים וחסרי אונים. רבים העדיפו להרוג את ילדיהם במו ידם, זרקו אותם לבארות ולנהרות, והתאבדו לאחר מכן"  מציינת אסתר מוצ'ניק, הנשיאה לשעבר של הקהילה העברית של ליסבון, בספרה " דונה גרציה נשיא – היהודיה הפורטוגזית במאה ה-16 שאתגרה את היעוד שלה".
המלך גזר שילדים עד גיל 25 יילקחו ממשפחתם. בדרך זו אב נוסף של ג'יידה, לוי, בנו של יעקב אבן חביב, הוטבל ונלקח ממשפחתו כשהיה בן 17 בשנת 1497. "רב גדול לא צריך לעבור חוויה קשה כזו" סרגון מוסיף בארוחת הערב המשפחתית, מדמיין איך איש דתי מרגיש, בורח למען כבוד. בגרסה אמריקאית של הספר "עין יעקב", מסופר שכשיעקב ברח מפורטוגל, הוא אסף את בנו, אך לא מסופר כיצד.
בנוסף לחיסול האמונה היהודית, רצו גם להשמיד את כל הראיות הפיזיות לקיום היהדות. בתי הכנסת נסגרו, ובית הקברות היהודי בליסבון הפך מרעה לצאן. השתמשו במצבות כדי להקים בית החולים, מספרים היסטוריונים.
למרות שרוב היהודים שנאלצו להמיר את דתם שינו גם את שמם לשם נוצרי, היה ידוע מי היה יהודי לשעבר, ויהודים אלה כונו "הנוצרים החדשים". החברה הפורטוגזית נותרה מפולגת, ו"הנוצרים הישנים" הסתכלו בחשד על "הנוצרים החדשים".
החשד וחוסר הסובלנות הובילו לטבח של ליסבון, ב-19 באפריל, שנת 1506, ובכך הוכח כי "לא התקיים שילוב," ממשיכה סוזנה בסטוס מטאוס. "האם היה טבח ביהודים של ליסבון?" שואלת משפחת חביב בשולחן. הם לא ידעו. הקראתי את המידע בנוגע למשפחת חביב מאותה תקופה; יהודים שהושלכו למדורות בעודם חיים; נשים בהריון שהושלכו מהחלונות אל חניתות. ואיך "האכזריות הייתה כה גדולה שאפילו ילדים שהיו עדיין בעריסתם הוצאו להורג, לקחו אותם מהרגליים, ונפצו אותם על הקירות" (דמיאו דה גויס). בחלק זה, ג'יידה רועדת, אולי בגלל שבחדר היו שלושה ילדים, שניים מהם תינוקות: בנה קווין, בן ארבעה חודשים, אחיינה ריאן, בן חודשיים וחצי, וג'יימי, בן ארבע שנים, אשר הביא את הצעצועים לשולחן.
כל המקורות מצביעים על יותר מאלף הרוגים, כותבים סוזנה בסטוס מטאוס ופאולו מנדס פינטו ב"טבח היהודים".

מוריס לוי, סגן נשיא הקהילה היהודית של טורקיה
מוריס לוי, סגן נשיא הקהילה היהודית של טורקיה

מוריס לוי, סגן נשיא הקהילה היהודית של טורקיה, לא מתעניין לשמוע את הסיפורים על הטבח הפורטוגזי, כי אין לו מה להוסיף. "ליסבון, חירונה, ונציה. לפי החשבון שלי, הוא היה מתמטיקאי. בתקופה זו, באירופה, היה טבח ביהודים כל שלוש שנים."
"להרוג יהודים היה נורמלי במאות הארבע עשרה והחמש עשרה," כותבים שני ההיסטוריונים באותו ספר, כשהם מסבירים כי המוסלמים היו "אויב חיצוני", וש"בתוך הערים היה אויב פנימי, היהודים." "השני צריך להיות מגורש." דוגמה לכך היא שאפילו לא השטן של גיל וינסנטה מאפשר "ליהודי" להיכנס לסירת הגיהינום שלו, מהסיבה כי הוא "אדם רע מאוד".

תשחררו את ממלכותינו
יהודים רבים עוזבים את פורטוגל אחרי הטבח של ליסבון. השנה לאחר מכן היא השנה בה המלך מנואל הראשון מאשר להם לעזוב את הארץ. בהחלטה זו יש הודעה שיכולה להתפרש כמבשרת רעות: "אלו שישחררו את ממלכתנו אם ירצו, יוכלו לעשות זאת; כשיבואו או ילכו, לא יאולצו או ידוכאו." הוא מוסיף: "אלו מאוחר יותר יהיו מטופלים היטב".
העזיבה של פורטוגל הייתה יציבה לאורך השנים, ותגיע לשיא עם תחילת האינקוויזיציה בפורטוגל בשנת 1536.

לארגו דה סאו דומינגוס, בליסבון: אנדרטה שמסמלת את הטבח ביהודים ב--1506
לארגו דה סאו דומינגוס, בליסבון: אנדרטה שמסמלת את הטבח ביהודים ב–1506

משנת 2008, בלארגו דה סאו דומינגוס, בליסבון, קיימת אנדרטה לציון הטבח של שנת 1506. לידה, יש שני בני גינאה שמוכרים בוטנים ובמיה, איש שמבקש צדקות מקנדים, וזוג שלוגם גינג'ינה שנמכר שם. בספרו "זהות וזיכרון בקהילה היהודית של ליסבון" (משנת 2014) יש מרואיין יהודי שמתוודה לסופרת, קסניה ונוסטה דה קרוולו, שמעולם לא היה מסוגל ללכת לתיאטרון הלאומי. "בגלל האינקוויזיציה," בגלל ש-"שם הם נשרפו."
מ"המושב הקדוש של האינקוויזיציה", אין סימנים הנראים לעין בעיר. כאן, בתיאטרון הלאומי, דונה מאריה השנייה מופיעה בהצגה "ימים אחרונים של האנושות" במקום שפעם היה "המושב הקדוש". תהלוכות ציבוריות של מורשעים, לבושים בחלוקים לבנים עם פניהם צבועים בלהבות, יצאו מהחדר, צופים את מה שעומד לקרות. "כן, זה היה עד כדי כך תיאטרלי", מוסיפה ההיסטוריונית סוזנה בסטוס מטאוס. שכרו ציירים שיציירו את פניהם מלאות האש של הנידונים בבדים שנתלו באולם המרכזי של כנסיית סנט דומיניק.
כאן ליד הנהר, במקום בו נמצא "שאפאריז דל ריי" עברו מאחורינו שני תרמילאים, כאן יש שלט שאוסר על עצירה או חנייה, האש נדלקה. האפר מהגופות אפילו נשאר. הם היו כל כך טמאים עד כי לא יכלו לגעת בהם. סוזנה בסטוס מטאוס מספרת, שהרוח והגלים של הנהר ניקו אותם.
האש לא הייתה העונש הנפוץ ביותר. העונש הזה הוא "התכחשות לשבועה", הצהרות של מתוודים כי טעו ומבקשים חנינה, זה התרחש בטרריו דו פאצ'ו, עם במות אישיות.
כעונש, יהודים רבים נשלחו ל"אזורי חרטה", כדי שהם יוכל "להתחנך". זה יהיה המקום בו כיום נמצא הרחוב של בתי הספר, שעוקב אחרי קו חשמלית מספר 28, באלפמה. ממקום זה לא יכלו ליצור קשר עם מישהו בחוץ, הם היו בתאים שמהם לא יכלו לצאת, חוץ מללכת לכנסיה לשמוע תפילות.

איסטנבול
איסטנבול

דרכי מילוט חשאיות
אחרי הטבח, המלך מנואל הראשון אישר ליהודים מורשעים העוזבים את פורטוגל, לעבור רק לממלכות נוצריות, מהפחד שאם יגיעו לארץ של מוסלמים יחזרו להיות יהודים.
דרכי מילוט חשאיות נוצרו, וכללו סירות דייגים, אשר העבירו יהודים הרחק מהחוף. יהודים התיישבו באזורים משלהם, כמו שקורה תמיד בהגירות.
היו אלה ששטו מצפון אפריקה או צפון אירופה, מאנטוורפן, באנגליה, ואז מפלנדיה, באמסטרדם, ואז מאיטליה, מספרת סוזנה בסטוס מטאוס.
הרבה עזבו, אך הרבה נשארו. הוכחה לכך? מחקר שפורסם ב-2008 במגזין האמריקני לגנטיקה הראה, שבממוצע, 35% מהגברים בדרום פורטוגל, ו-25% בצפון הם בעלי גנים של יהודים ספרדים. כלומר, רבים התבוללו, ובכך שרדו אי סובלנות דתית.

דרכי בריחה של יהודים ספרדים (מפורטוגל וספרד)
ירוק = הגירה במהלך המאות ה-17 ו-18.
אדום = הגירה במהלך המאות ה-15 ו-16.

דרכי בריחה של יהודים ספרדים (מפורטוגל וספרד)
דרכי בריחה של יהודים ספרדים (מפורטוגל וספרד)

עבור רבים שרצו והצליחו לברוח, האימפריה העות'מאנית התבררה כאחד היעדים הגדולים והטובים ביותר. הגיעו ידיעות כי זה נווה מדבר של שלווה, מקלט ומחסה. שם, בניגוד לאירופה הנוצרית, היה מותר להם להיות יהודים חופשיים, בתנאי שישלמו מיסים.
זה מסביר מדוע טורקיה היא המדינה ממנה מגיעות רוב הבקשות לאזרחות פורטוגזית, כ-40% מסך כל היהודים (2103 מתוך מתוך 5566 שהתקבלו בין מרץ של 2016 ועד דצמבר של שנה שעברה). הבאות הן ישראל וברזיל.
איש אינו יודע בוודאות את תאריך הבריחה של משפחת חביב מפורטוגל, אך היעד הסופי היה סלוניקי, אשר כיום היא יוון, אך באותה תקופה הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית המורחבת. האב יעקב נפטר שם בגיל 56, בערך בשנת 1516, לפני סיום הספר שינציח אותו. יהיה זה בנו לוי, שיגיע לגיל 65 ויהיה גם הוא רב, שיסיים את המטלה. העבודה, שתאפשר למשפחה ליצור קשר עם הצאצאים הטורקים אחרי מאות שנים, פורסמה כבר מאות פעמים. משפחת חביב זאת כבר לא תחזור לביתם, לא בספרד ולא בפורטוגל.

מפתח מדור לדור
המיתוס הידוע הוא שמשפחות של יהודים ספרדים שמרו את המפתח לביתם המקורי, אשר ממנו נאלצו לעזוב, בתקווה שיחזרו אליו יום אחד. אלו הם מפתחות שעברו מדור לדור במשך חמש מאות.
הכותבת היהודית פורטוגזית-ברזילאית טטיאנה סלם לוי, אשר משפחתה באה מקסטלו דה וידה, במאה ה-15 ברחה לאיזמיר, כיום טורקיה, תמיד שמעה על המפתח לבית הפורטוגזי שלה. תמיד נאמר כי הוא נעלם באש, אך הוא היה קיים.

הרכזת של מרכז המחקר לתרבות עות'מאנית-טורקית ספרדית באיסטנבול, קארן שרון
הרכזת של מרכז המחקר לתרבות עות'מאנית-טורקית ספרדית באיסטנבול, קארן שרון

הרכזת של מרכז המחקר לתרבות עות'מאנית-טורקית ספרדית באיסטנבול, קארן שרון, מאוד צינית בנוגע לעניין הזה. הספרדי שאל אותה את השאלה: "האם יש בידייך את המפתח לבית? המפתח לבית?! היא מציאותית." היא עוקצת כשהיא אומרת, "זה תלוי אם אדם מדמיין שאדם נרדף, שלא יכול לסחוב איתו כלום בתיק, סוחב מפתח גדול וחלוד על הגב שלו. אלה שטויות," ובעיקר הרעיון שמשפחה שמרה על המפתח במשך 520 שנים. אני לא טיפשה".
במוזיאון של בית הכנסת של קסטלו דה וידה, הנשיאה לשעבר של הקהילה העברית של ליסבון, אסתר מוצ'ניק, מצוטטת מדברת על המפתחות. "אמת או אגדה, הם מזינים את הדימיון, והופכים את העבר לגן עדן." "בכל פיזור של אנשים, ישנם מיתוסים," היא מוסיפה.
"המפתח הוא סמלי. זה יכול להיות מפתח, שמיכה, גם אם זה כבר לא קיים. ישנו סיפור על החפץ במשפחה," מספרת סוזנה בסטוס מטאוס. אחד מ"אמצעי הוכחה" שמסופק עבור החוק הפורטוגזי, שנותן אזרחות לצאצאים של יהודים ספרדים, הוא "מסורת מפה לאוזן של המשפחה".

שפה שהיא בית
יותר מהמפתחות, הדבר החשוב הוא ההיסטוריה של המפתח או של סיפורים אחרים, ואלה עברו מדור לדור. בלדינו ההוכחה הגדולה של שייכות למיעוט שנרדף היא לא פיזית, אומרת קארן שרון, זה חסר חשיבות, זה נקרא "לדינו".
"זה מאוד מיוחד שזה שרד", מספר חוקר שמאז 2005 מנהל את אחד העיתונים הכתובים בלדינו היחידים בעולם, "אל אמנסר" (השחר), מוסף חודשי המצורף לעיתון השבועי "שלום". "צפו היכחדות של הלדינו לפני 40 שנה. זה עדיין לא קרה," הוא מחייך, כי הלדינו הפסיקה להיות מדוברת בטורקיה. לא מלמדים את השפה בבית הספר, הוא מוגבלת לבית ולנשים. על היהודים ללמוד את השפה הטורקית, בחצי הראשון של המאה ה-20, לדינו החלה להיעלם.
לדינו היא עדיין שפת האם של יהודים בני 70 ו-80, גם בני 60 שולטים בשפה, בני 40 מבינים ומדברים, אך צעירים יותר כבר לא מדברים בשפה זו. אך זה עדיין משהו שמאחד אותם. "שילוב הקהילה התרבותית הזאת." קארן שרון, בת 58, לא מדברת כשפת אם, כך הייתה גם סבתה, אך היא מרגישה שתפקידה הוא לשמור ולטפח את השפה הזאת גם בלי מדינה.

מילים פורטוגזיות בלדינו
אבאפר; אלפינת; איינדה; אגורה; אסנדר; באפו; באניר, דסבאפו (דסאבאפו); דסבאפאר (דסאבאפאר), אנקוראג'אר; אנפורקאר; אסקורסר; אסקורידאד, פריר; פריד'ו; פרוג'ם; פרוג'נטו; פרוניה, איזולדו; איזולמנטו; איזולארס, מוביליזאר; מופו פרובה, רדיג'יר; רסקאלדו; רמורסו; ריסקו; ריסקאר
מקור: מלון לדינו-טורקית, נערך על ידי קארן שרון, נכתב על ידי קלארה פריארה

לדינו היא שפה, אשר ממפה את המקומות בהם עברו יהודים בגלויות שלהם. "שילוב של ספרדית, פורטוגזית, איטלקית, יוונית, טורקית. זאת שפה מאוד הומניסטית," אומר מוריס לוי, סגן נשיא הקהילה היהודית של טורקיה." עבורנו, השפה מייצגת מבחינה פסיכולוגית את הבית."
רוב המילים מגיעות מספרדית, אך חלק יותר דומה למילים מימי הביניים מאשר שפות מודרניות. מוריס לוי נזכר עכשיו, שכשהוא ביקר בספרד לפני מספר שנים בעסקה כלשהי, והשתמש במילה "אלדיק'רה", והופתע שאף אחד לא הכיר את המילה. בשבילו, הוא התכוון "כיס". מה שהוא גילה זה שהמילה הזאת נשארה בין הנודדים, אך נעלמה מהשפה הספרדית, שנשארה עם מילה אחרת. זאת מילה, שכשהיהודים עזבו את האזור שהיום הוא ספרד, ייעדו שק אשר ממנו נלקחו הזרעים, מסביר לוי. זאת מילה שבאה ישירות מ"ספרד" של ימי הביניים, אשר לא מזוהה בספרד של המאה ה-21.
במילון לדינו-טורקית, שנערך על ידי קארן שרון, למילים יש, כשאפשר, הסבר של המקור שלהן. ללדינו יש פורטוגזית, פחות טורקית, אשר שם חיו במשך חמש מאות, אך יש יהודים ספרדים בטורקיה שממשיכים להשתמש בפורטוגזית "כאן ועכשיו" במקום ספרדית. מילים פורטוגזיות עם איות שונה, כמו "איזולאדו", "ריסקו", "אנקוראג'אר", "דסבאפאר (דסאבאפאר)", "מוביליזאר", "רסקאלדו" שרדו בלדינו של היום. דיבור בלדינו הוא עוד הוכחה לפי החוק הפורטוגזי.

טיול דרך אדמות פורטוגזיות
מאז ספטמבר האחרון, ג'יידה חביב, אביה וגיסה הם רשמית פורטוגזים. עדיין חסרים שני בני משפחה, אמה ואחותה דניז גם קיבלו אזרחות. הבסיס של התהליך של כל אחד הוא זהה; זה יעקב, ולדינו.
בזמן שמחכים להיות כולם פורטוגזים הם התארגנו בעצמם, ושנה שעברה, ערכו טיול למדינה, שאחרי הכל, ממנה באו. אפילו מיה הכלבה, שג'יידה התעקשה שגם תופיע בתצלום.
ג'יידה נזכרת עכשיו, שבמשך הימים הפורטוגזים ההם, כל המשפחה התהלכה ברחובות, בליסבון, בפורטו, מביטה באנשים ומסתכלת על על הפנים של הפורטוגזים. "האם אנחנו נראים כמוהם? האם הם כמונו?".
היא מספרת שהיא הבינה שכן, הם באו משם. "יש צורה שבה מדברים ומתנהגים, אפילו של הליכה, של חיים, ששונה מזו של כל מדינות אירופה," לדוגמה אנגליה, צרפת.
"אני רוצה שקווין יגדל בשני העולמות, זאת המשאלה שלי, בואו נשאיר הכל כמו שהוא בטורקיה". ג'יידה חביב.
לבעלה של ג'יידה, סרגון מטין, יש משפחה בשטרסבורג, כאשר הם הולכים לבקר אותם בעיר הצרפתית", ג'יידה אומרת שזה מרגיש "עולם אחר. כל כך שקט, אנחנו יכולים לשמוע את עצמנו הולכים. אנשים מדברים מאוד בשקט." זה לא כמו פורטוגל, "שם אתה שומע אנשים מדברים. הטורקים מדברים מאוד חזק. אני רוצה אנרגיה." בגלל שלמעשה, הם מרגישים יותר טורקים מאשר יהודים, מסבירה ג'יידה. ולכן הם מרגישים יותר בבית בפורטוגל משאר עם היהודים בצרפת, "הם הרבה יותר שונים מאתנו." "הפורטוגזים דומים לטורקים, אנחנו ים-תיכוניים." פורטוגל יותר קשורה אליהם אפילו יותר מישראל, אשר היא מתוודה ששם היא הרגישה יותר זרה כי היא לא מדברת עברית. "כשאתה מדבר לדינו עם ספרדי; הם אומרים שזה לא ספרדית, כשאתה מדבר לדינו עם פורטוגזי, הם אומרים שזה לא פורטוגזית." זה לא אף אחד מהם, זה גרם להם להרגיש יותר בנוח בפורטוגל.
וג'יידה, אשר מדברת לדינו לא טוב, זוכרת מה קרה לאמה בליסבון. כל המשפחה הייתה במרכז הקניות "קולומבו", בקומה השנייה, המסעדה, וכל חבר משפחה רצה לספק את תאבונו. סרגון, שירת תרגם לכולם – כי הוא למד פורטוגזית כששהה שם – לקח על עצמו ללוות כל סועד למסעדה שהוא בוחר, הוא היה צריך לתרגם את הבקשות ולחכות עד שהן יגיעו. ג'יידה בחרה לאכול פסטה; האב בחר בשר צלוי, והאחות בחרה בעוף.
"גיסתי הייתה אחרונה. היא הייתה רעבה ועצבנית. היא התעייפה מלחכות למדריך שלה," נזכר סרגון. היא לא מדברת אנגלית, אבל היא כן מדברת צרפתית, אבל מעטים יודעים צרפתית בפורטוגל. אז היא החליטה ללכת, לבד, להזמין בעצמה בלדינו, זה היה אמור להיות פרוסה של פשטידה, היא לא זוכרת היטב, מה שהיא זוכרת זה שהם הבינו את זה. וכמה שזה חשוב.
"היא באה מאוד שמחה," יחד עם המגש שלה, נזכרת בתה. היא הצליחה בלגרום לו להבין לדינו. "זה היה דבר טוב שקרה לי, שהבינו אותי," אומרת האם, סבים. זה היה סימן שמשהו, למרות כל השנים שעברו, מתקרב אליהם.
מהמקרה הזה, סבים חביב התחילה לדבר עם האנשים ברחוב. "בפורטוגל, אמי הייתה שמחה." היא המשיכה לומר למשפחה, "אני יכולה ללכת לבד," נזכרים הזוג ג'יידה וסרגון.
סרגון אמר להם, שכשהחל לבוא לביתם ושמע את הסבתא מדברת אל הילדים, "אבל את מדברת פורטוגזית," והם ענו, "לא, אנחנו מדברים לדינו."
"זה לא היה קשה להסתגל," מסכמת ג'יידה. זה מה שהם כבר החליטו. אחרי ביקור המשפחה הזה, היא וסרגון החלו לחפש דירה בפורטוגל. שאר המשפחה עושה אותו דבר, אחותה של ג'יידה וגיסה. בארוחת הערב, היו הרבה שאלות הן לגבי מחירים של בתים; הם מבקשים ייעוץ לגבי האזורים הכי טובים של ליסבון.

להיות "מיגל"
הרבה השתנה בטורקיה מאז ארוחת הערב שבה סרגון הציע לג'יידה את התרנגול של ברסלוס. הם התחתנו. לפני ארבעה חודשים נולד להם תינוק. אשר נולד ביום של שינוי בטורקיה.
הימים של הולדת ילדים הם תמיד מיוחדים; הם כמו אירועים שתמיד חוזרים במשפחה. אבל היום שבו קווין בא לעולם לא היה מיוחד רק בגלל הלידה.
ג'יידה וסרגון סיפרו את הסיפור כאנקדוטה משעשעת. אמה של ג'יידה, ליד מיטתה של בתה היולדת, שניסתה להרגיע אותה ואמרה: "תירגעי, אין רעידת אדמה." בית החולים רעד.
"זאת לא הייתה רעידת אדמה, אלא פצצות ומטוסים שעפים מעל לבית החולים שגרמו לחלונות להבהב," מספר סרגון. זה היה ביום של ה"הפיכה" בטורקיה, ב-15 ביוני, 2016.
מבלי לדעת מה קורה, הם רצו לבית החולים. לתור לניתוח קיסרי, בבית החולים "אג'י באדם", חדר הניתוח היה מלא בנפגעי הלם. קווין נולד ב-16 ביוני בשעה 16:45.
האקלים בטורקיה השתנה מאז. זה לא הם שאומרים את זה. זאת התקשורת שמדווחת את זה כל יום: "טורקיה גוזרת מאסר על 100 חיילים בגין ניסיון הפיכה", "170 עיתונים, מגזינים וערוצי טלוויזיה נסגרו, 125 עיתונאים נעצרו", "טורקיה סוגרת עמותות ומבקשת מאסר עולם לכותבים", "טורקיה חוקרת 10,000 אנשים בגין פעילות טרור", "לאחר ניסיון ההפיכה, הממשלה פיטרה כ-35,000 מהצבא, מהמשטרה וממערכת המשפט."
ג'יידה וסרגון החליטו לקרוא לבנם קווין, אך גם מיכאל. התוספת של השם השני כבר לקחה בחשבון את המעבר לפורטוגל, כך שיום אחד הוא יקרא "מיגל".
"אני רוצה שקווין יגדל בשני העולמות, זאת המשאלה שלי, בואו נחייה כמו שחיינו בטורקיה," הם רוצים שתהיה בבעלותם דירה בפורטוגל. הרעיון הוא לחיות חצי מהזמן בפורטוגל, ואת החצי השני בטורקיה. "נבוא ונלך".
סרגון וג'יידה הם סוג של חלוצים במסע החזרה הזה. "אני כמו גשר בשבילם," אומרת ג'יידה, שבינתיים הפכה לנציגת הקהילה היהודית של פורטו בטורקיה, אחד שני הגופים בפורטוגל שמאשר למועמדים מתאימים להמשיך בתהליך קבלת האזרחות.

מה דורש החוק
"איך פורטוגל? איך החיים שם? איך הכלכלה? ביטוח? בתי הספר?", שואלים את הזוג הרבה מהמועמדים הפורטוגזים שמחכים. ברשימת המשפחות היהודיות-טורקיות שמחכות להיות פורטוגזיות, יש את פארו, פרנקו, קארמונה, מורנו, קאסאדו, פינהס, ונטורה, סארדה, גומז (דה גומז?), פררה (פריירה?). מתוך קהילה של בערך 16,500 יהודים ספרדים בטורקיה, 2103 נכנסו לתהליך בקשת אזרחות פורטוגזית (נתוני משרד המשפטים הפורטוגזי), כלומר 13% מהקהילה.
כשמישהו בטורקיה מתגעגע לשם החיבה שלו כי הוא לא נשמע טורקי , וגורם לאנשים לשאול מהיכן הוא בא, התשובה הפשוטה היא: "אבותיי באו מספרד". אם הרבה יהודים ספרדים לא ידעו היטב את ההבדלים בין פורטוגל לספרד, אז שני החוקים החדשים הבהירו אותם.
פורטוגל העניקה עד דצמבר האחרון אזרחות פורטוגזית ל-431 יהודים ספרדים, מתוכם בערך 63% טורקים (271 אזרחים); ספרד העניקה אזרחות לשלושה, מסכם עורך דין ממוצא טורקי יורם זרה, אשר מתגורר בישראל ומטפל גם במקרים של אזרחים טורקים.
לאחר חמש מאות שנים, החוק הפורטוגזי גרם ליהודים ספרדים בטורקיה לגלות את פורטוגל כמדינה נדיבה יותר בכפרה על טעות ההיסטורית, אומר עורך דין יורם זרה. "החוק הפורטוגזי הוא הרבה יותר סביר".
ספרד פתחה את הדלת שלה להענקת אזרחות לפני מספר שנים, על ידי צו מלכותי. בשנת 2015, בבת אחת, העניקה אזרחות ל-4522 אנשים שבקשתם הייתה תלויה ועומדת שנים רבות. אך החוק הספרדי החדש מ2015 דורש ידע בשפה והתרבות, ומחייב אותך לגשת לנוטריון בספרד, וזאת הסיבה שבגללה רוב המועמדים באים ממדינות דוברות ספרדית כמו ארגנטינה וונצואלה ולא כמו טורקיה.
החוק הספרדי התקבלת בביקורת רבה. יהודים טורקים, אשר מעדיפים להישאר בעילום שם, טוענים שזה לא הוגן שמדינה אשר גירשה אותם, לפני 500 שנים, עכשיו מבקשת מהם לדעת במבחן אמריקאי, שאלות כמו "מי המלך הנוכחי של ספרד?, מהו מקצועה של פנלופה קרוז? מהו היצוא העיקרי של ספרד?" פורטוגל לא דורשת שליטה בפורטוגזית, אפילו אם יש ידע על התרבות. מה שנדרש זה הוכחות לשושלת רחוקה.
בדרך זו, החוק החדש גרם להם למצוא עניין בפורטוגל. "יהיו מאות טורקים שיקנו בתים, נכסים בפורטוגל, שחושבים על הקמת עסקים במדינה", אומר יורם זרה, בעת שביקר במדינה.
יורם זרה, בעצמו אזרח פורטוגזי מספטמבר 2016 במסגרת החוק החדש, מסכים עם מאמר שפורסם לאחרונה, שמראה איך איסטנבול נראית כמו ליסבון: "שתיהן בנויות על גבעות; יש גשר המחבר את הגדות, יש ערמונים קלויים ברחוב כשמזג האוויר קר, המדרכה עשויה מאבנים קטנות. "ליסבון היא קצת מזרחית", הוא אומר.
אך הרצון להיות פורטוגזים תלוי בגיל ותלוי בצורך. ישנם הבדלים בין המוטיבציה של מבוגרים וצעירים. ישנם אלה שלא באמת צריכים, וישנם אלה שמאוד צריכים.

שורשי אלבוקרק
ויקטור ידע תמיד ששם המשפחה שלו אלבוקרק מקורו מבן משפחה שעזב את פורטוגל. המאות שינו את האיות, ה"q" הפך ל"k" כי לטורקים אין אות כזו. הוא שמע על נושא שמו המפורסם, המשנה למלך הודו אלפונסו דה אלבוקרק. זו הייתה בדיחה משפחתית, בין אב לבן, "לאבותינו היו כל כך הרבה אדמות והם לא השאירו לנו כלום".
כאשר הבן, מהנדס סביבה אשר חי בקנדה, היה בפורטוגל לפני כארבע שנים, בכל פעם שהוא ראה שלט עם השם המוכר, הוא שלח תמונות, מתלוצץ על הכותרת: "עוד אחד מהרחובות שלנו".
המקור הפורטוגזי של המשפחה היה מאז ומתמיד סיפור פולקלוריסטי, בלי קשר לחייהם, אפילו כאשר לאחרונה חבריהם התחילו לשאול את ויקטור אלבוקרק "למה אתה לא מצלצל בפעמון של פורטוגל? תקפוץ על ההזדמנות". "איזו הזדמנות?" הוא ענה בשאלה.

ויקטור ורחל אלבוקרק
ויקטור ורחל אלבוקרק

ויקטור ורחל אלבוקרק כבר אינם חושבים לחזור לפורטוגל. "אין לנו את הכוח לזוז, אין לי כוונה לשנות את ארצנו, שורשינו הם כאן".
ויקטור אלבוקרק, 85, מצביע על הקיר שליד הספה צבוע בצבע בז' שהולך ונעלם. הוא חשב שזה רעיון טוב לצבוע את הקיר מחדש, אבל אשתו רחל עמדה על כך שעדיף להשאיר אותו כמו שהוא. מאוחר מדי לשיפוצים. "אין לנו את הכוח לצבוע קירות,  להעביר בתים. אינני מתכוון לשנות את המדינה" אומר ויקטור. במקרה הלא-סביר של ביקור בפורטוגל, הוא ינהג כפי שנהג תמיד: "אני מבקש ויזה".
הזמן של המסעות הגדולים מסתכם עבור הזוג, אומר ויקטור, באוסף קופסאות גפרורים מבתי מלון מסביב לעולם בתוך מאפרה בצורת העולם. נסיכת הכתר מקואלה למפור, מלבורן מרידיאן, מלון אינטרנשיונל בניירובי, מלון פאלאס במדריד.
"השורשים שלנו כאן", אומר ויקטור. אשתו רחל אלבוקרק. כמוהו, גם היא הייתה מדריכת טיולים. אני דוברת צרפתית, ספרדית אנגלית, לדינו וטורקית". האלצהיימר לקח את הצרפתית, הספרדית, האנגלית והלדינו. נותרתי עם הטורקית."
אבל לויקטור אלבוקרק מסוקרן, עם שמץ של חשד, של אלה שממשיכים לחשוב כי לנדיבות חייב להיות הסבר. "למה פורטוגל יצרה את החוק הזה?", "האם היה שם לחץ מצד ישראל?". אני עונה שהייתה הצעת חוק פופולרית ושהמפלגות אישרו אותה פה אחד בפרלמנט.
בלי קשר למניעים, ויקטור אומר "זה סיפוק להרגיש שהם פותחים את הדלתות להחזרת היהודים, לתת להם לחזור". לזקנים החשיבות היא סמלית, הוא אומר, זו סגירת מעגל.

איסטנבול

איסטנבול

שריד שהופקד בידייים
הגברת הזקנה הזו לא רצתה אזרחות פורטוגזית. היא הייתה חולה בסרטן, בת 82. היא הגיעה עם בעלה דויד ועם אחותה לכפר אלנטג'ו של קסטלו דה וידה. ראש העיר לשעבר, קארולינו טאפאדג'ו, בעצמו נצר ליהודים שגורשו מטולדו, הבין שזהו הטיול האחרון שיכלה לעשות ב 31.5.15.
"היא רצתה לבוא להיפרד מאדמתה, אדמה שבה לא היתה מעולם". והיה לה חפץ שרצתה "להחזיר", נזכר ראש העיר לשעבר. זה היה מפתח שחור חלוד שיפתח את דלת הכניסה של הבית הפורטוגזי של המשפחה.
שמה של הגברת היה אסתר כהן, ומשפחתה נמלטה מפורטוגל במאה החמש עשרה לטורקיה. המפתח עבר מדור לדור מאם לביתה. מלבד המפתח, ידעה גם את שמות השכנים מלפני 500 שנה היו ידועים. הגברת ידעה שברחוב דה פונטה המשפחה שלה חיה בקרבת "אנה, בנטה, ארנגה, טריסטאו וקליף", נזכר קארולינו טאפאד'גו, שהצביע על שמות אלה.
ראש העיר לשעבר תמיד שמע את סיפור המפתח, אך לא חשב שהוא קיים. "תארו לעצמכם את הרגע המצמרר הזה, לראות את הגברת הזאת בוכה, בעלה והאחות, מפקידים  את השריד הנפלא בידי, יחד עם אחד קטן יותר, בוודאי של ארון. היא הורישה את המפתח לכפר כי לא היו לה ילדים.
קארולינו טאפאדג'ו לקח אותו ופנה לצאת לרחוב אשר שמר על השם מלפני 500 שנה,  זה האחד שמוביל מבית הכנסת (שהוא עכשיו מוזיאון) אל מעיין הכפר. הרחוב הוא בחלק הצפוני יותר של הכפר, במקום שהיה הרובע היהודי, מכיוון שזה היה החלק הכי חשוך, הכי לח, הכי תלול, וניסה אותו מדלת לדלת. "מה אתה עושה פה"? שאלו  תושבים שמכירים אותו היטב מכיוון שהבית הזה הוא ביתם של המחותנים שלו. "אני הולך לראות אם המפתח נכנס". הוא ניסה אותו על 14 מנעולים. אף אחד לא נפתח. הבתים נמצאים באותו מקום, דלתות העץ נרקבו כנראה עם הזמן. "הייתי שמח אם הדלת הייתה נפתחת".
בכל פעם שקרולינו טאפאדג'ו עושה סיורים מודרכים אל הצד הפחות שטוף שמש של קסטלו דה וידה, סיפורה של אסתר כהן הוא התוספת האחרונה. המפתח מוצג במוזיאון – בית הכנסת. 

הזדמנויות עבור הילדים
אם עבור הזקנים החוק משמש בעיקר בשל הסמליות שבו, עבור הצעירים דרכון פורטוגזי יכול עדיין לשנות חיים.
אנחנו באמצע הריאיון עם קארן שרון במתקן של העיתון שלום, וגילה בארוקה ארבס, עובדת הספרייה, מפזרת סביבנו אווירת לחץ, משרשרת מספר שאלות "מאיפה הם?", "מפורטוגל?", "הם פורטוגזים מפורטוגל?". אני משיב בחיוב. וגילה מתבדחת " זה כאילו ביאת המשיח". היא אומרת שהיא צריכה עזרה מאתנו. אין לה כסף לשלם לעורך דין ולמתרגם והיא מנסה לעשות את כל התהליך בעצמה, בסיוע גוגל טרנסלייט. אני יודעת שזה תרגום פגום, אבל זה מה שיש. "אתם מבינים את מה שכתבתי?" היא שואלת, מראה מסמך שנכתב בפורטוגזית רצופת שגיאות.
היא מראה לנו ארבעה מכתבים שקבלה מהקונסרבטוריה בליסבון ומבקשת את עזרתנו. משפחת בעלה היא נצר למשפחת בארוק שהפכה עם הזמן לבארוקה.

גילה בארוקה
גילה בארוקה

גילה, בת 56, היא אם לשניים. אחד מהם אוטיסט. היא עושה הכל שבנה הבריא יהיה פורטוגזי. להיות בעל דרכון אירופאי זו דלת פתוחה של הזדמנות. זה שנגן. נראה לה שהתהליך אף פעם לא מסתיים. "אני רוצה שזה ייגמר".
ליהודים טורקיים רבים יש ילדים שלומדים בחו"ל, בארה"ב, בישראל, אבל הם על סף הצורך לחזור, כי הדרכון הטורקי הוא בעייתי מבחינת ניידות, מסבירה קארן שרון.
להיות פורטוגזי או ספרדי פירושו להיות מסוגל לזרום, להיות מסוגל לנוע ללא צורך לתת דין וחשבון, מבלי לבקש ויזות. זה להיות מסוגל לבחור להתמחות בספרד, כמו בתה של קארן שרון, מאז שאמה נעשתה ספרדית. "החוק חשוב במיוחד עבור הילדים שלנו" היא אומרת ושותקת. אלו הן שיחות שנקטעו. למרות השאלות.

איסטנבול
איסטנבול

"אנחנו לא יודעים אם זה יכול לעזור, להיות פורטוגזים…" (גילה בארוקה ארבס); " אנחנו אף פעם לא יודעים מה יהיה מחר" (רפיק חביב). "אנחנו אף פעם לא יודעים מה העתיד." (ג'יידה חביב מטין).
אלה הם ביטויים נדושים שיכולים להיאמר על ידי כל אחד בכל מדינה, בבתי קפה או באוטובוס, אבל כאשר יהודים שחיים היום בטורקיה מבטאים אותם הם מקבלים מימד נוסף. אלה הם משפטים המסתיימים בשתיקות אשר צריכות לשמש כנקודות בסוף משפט. הם מלאים בשאלות ללא תשובה שאינן יכולות להיענות.
היינו באיסטנבול בשבוע שבו המפלגה השלטת, מפלגת הצדק והפיתוח (AKP (, הגישה הצעת חוק שרצתה לבטל הרשעה של נאשם בתקיפה מינית של קטינה, בתנאי שהעבריין יינשא לקורבן. הצעת החוק בוטלה.
בשדרת איסטיקלל הקוסמופוליטית, יש עצומה נגד החוק המוצע. כשאנו ניגשים לשאול מה זה, מגיבים בחשש  "זה נגד החוק של ילדים" אומרים לנו בלקוניות.
בשיחות עם יהודים ספרדים, כל אחד זורק שאלה לגבי המצב הפוליטי בטורקיה. שמו של נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, אף פעם לא נשמע, ונמנעים מלהזכיר את שמן.
"יש תחושה של דאגה", אומר עו"ד יורם זרה, המדבר באופן חופשי כי הוא גר בישראל. "טורקיה נעשית פחות ופחות דמוקרטי, פחות ופחות חילונית. יהודים הם כמובן בעד חילוניות ובעד חופש דיבור וזה לא עושה אותם מזוהים עם המפלגה האיסלמית שבשלטון".
מה שרואים זה "איסלאמיזציה של החברה". יש כאלה שמרגישים שגברה עוצמת הקול של הרמקולים במסגדים בהם קוראים לחמש התפילות ביום. "היהודים מרגישים שטורקיה פחות יציבה, עם התקפות טרור" אומר זרה. יש להם את כל הסיבות להיות מוכנים.

יהודים דיסקרטיים

בית הכנסת נווה שלום
בית הכנסת נווה שלום

נווה שלום הוא בית הכנסת הגדול ביותר באיסטנבול, ועדיין אין שלט המוביל אליו. אותו דבר לגבי העיתון שלום, שהוא מספר 12 באיסטנבול, בו אפילו כאשר מגיעים לכניסה של הבניין אין סימן המצביע על כך שאנחנו במקום הנכון. שניהם מקומות צנועים. זוהי קהילה דיסקרטית בכוונה. "אבא שלי תמיד אמר, את יהודיה, תיזהרי, דברי בשקט,  תהיי דיסקרטית", אומרת גילה.
בית הכנסת והעיתון הם שני מרחבים מוגנים. בנווה שלום יש מאבטח ליד הדלת, בפנים גלאי מתכות עד שנפתחת דלת שחורה משוריינת, העובי של הקיר רחב, הדרכון מוחזק כבן ערובה. השוער המאשר כי אנו במקום הנכון, בטרם אנחנו פותחים את המזוודות ומעבירים אותן בגלאי מתכות, הוא אומר לנו לעלות לקומה השלישית למקום שבו המדרגות נפסקות על ידי מעקה אפור. אז מצלצל הפעמון השני ומישהו פותח את הדלת ורק בחלק הפנימי של הקיר מופיע הלוגו של העיתון היהודי.
הניסיון לימד אותם שבטוח יותר להיות יהודי בתוך הבית. זו לא פרנויה. ב-1986 22 אנשים מתפללים נהרגו מפצצות כנראה של חמאס. ב-2003 שני מחבלים פגעו ברחובות של בתי הכנסת נווה שלום ובית ישראל, 23 אנשים נהרגו, כ-600 נפצעו, בפיגוע המיוחס לכאורה לאל-קאעידה.
"אחרי הכל, חיינו כאן מאז האינקוויזיציה. אני אוהב את איסטנבול. השורשים שלי הם כאן". מואיז גבאי, מדריך תיירים.

מואיז גבאי, מדריך תיירים.
מואיז גבאי, מדריך תיירים.

דבר האחד הוא האקלים הפוליטי, דבר אחר הוא האווירה החברתית. ואין מדחום יותר טוב למדידת רמת האנטישמיות, אומר מואיז גבאי, מדריך תיירים היסטוריון של שלום, מאשר לנסוע במונית ולהקשיב לנהגים ומהרשתות החברתיות. אפשר לציין את העלייה בתיאוריות קונספירציה שמערבות את ישראל ויהודים בכלל, מיעוט שמורגל להיות שעיר לעזאזל. כהיסטוריון הוא תמך בהפללה של דברי שטנה אנטישמיים, עם הזכות להטיל קנסות, ובמערכת חינוך שלא מציגה יהודים כ"אחרים". "אחרי הכל, חיינו כאן מאז האינקוויזיציה. אני אוהב את איסטנבול, השורשים שלי הם כאן".
ישנם חלקים של איסטנבול שבהם אתה קודם כל מנסה להבין אם זה בטוח לומר ששמך מואיז, שם שבא ממשה – "השם שלי הוא מאד יהודי, אני חייב להיזהר". במקומות שבהם הוא מרגיש פחות בטוח, מואיז הוא מוסא.
בנוסף לאקלים הפוליטי והחברתי, אסתר מוצ'ניק סבורה כי יש "חשש שנעשה כמעט אינסטינקטיבי. היהודים תמיד חוששים שבכל מקום בעולם הם יצטרכו לעזוב". המחשבה על האפשרות הזאת נעשית "תורשתית" .
"לכל יהודי יש בחינוך שלו את סוג הכאב הזה של גירוש, אני לא יודעת אם המילה היא "פחד" או "רוחות רפאים". הם גורשו הרבה פעמים מהרבה מקומות" אומרת טטיאנה סאלם לוי. מאז הגירוש ממצרים. האינקוויזיציה. השואה. "זה מסמן את הזהות של האנשים. להיות יהודי זה גם לחשוב על גירוש".
להיות יהודי פירושו גם לחיות את אי הנוחות הזאת, חרדה קיומית, אומרת קארן שרון. "אנחנו העם הנודד, שמעולם לא התקבל, שמעולם לא היה לו בית. זה חלק מהמורשת שלנו. אנחנו אלה שיכולים להיות מגורשים בכל רגע".
זו הסיבה שעבור רבים מהם, להחזיק בדרכון פורטוגזי או ספרדי מהווה סוג של ביטוח, תכנית ב'. "אף פעם אי אפשר לדעת" אומר מיכאל רוטוול, חבר מועצת המנהלים של הקהילה היהודית של פורטו. "אם המדינה שגירשה אותם במאה החמש עשרה עשויה להיות זאת שמצילה אותם במאה העשרים ואחת." עבור גילה ארבס בארוקה "החוק הפורטוגזי עשוי להיות המפתח".

431 יהודים קבלו אזרחות פורטוגלית בשנתיים האחרונות

  1. מבוסס על נתונים מהמקור בפורטוגזית שפורסם ב-6 לפברואר 2017 כאן

    מאז כניסתו לתוקף של חוק האזרחות לצאצאי מגורשי פורטוגל במרץ 2015, למעלה מ-5500 יהודים ממוצא ספרדי הגישו בקשה לאזרחות פורטוגזית. עד היום, קבלו 431 מהמבקשים אזרחות פורטוגזית.
    בשנת 2015, הוגשו 466 בקשות לאזרחות. טורקיה הובילה את מספר הבקשות עם 212. אחריה נמצאת ישראל (149) וברזיל (48).
    בשנת 2016 הוגשו כבר 5100 בקשות לאזרחות. גם בשנה זו טורקיה היא בעלת המספר הגדול ביותר מבקשים – 2103. מישראל עמד מספר הבקשות על 2021 ומברזיל היו 470 בקשות.
    עד כה הוענקה אזרחות פורטוגזית ל 431 מבקשים – 271 יהודים מטורקיה,81 מישראל ו-48 מברזיל, כולם צאצאים של יהודים פורטוגזיים ממוצא ספרדי.

    הנתונים הללו מעלים מספר שאלות ומחשבות:

    א. למה טורקיה? בטורקיה יש כיום כ 15,000 יהודים. זו קהילה ספרדית ידועה בעלת מוסדות מסודרים ומתועדים. עקב השינויים בטורקיה בשנים האחרונות, רבים מהיהודים אינם רואים את עתידם במדינה. אזרחות פורטוגלית פותחת עבורם פתח לכל אירופה. לאור מספרם הקטן יחסית של היהודים במדינה, מי שרוצה לבקש אזרחות כבר בקש. אנו מעריכים שבשנת 2017 יפחת משמעותית מספר המבקשים מטורקיה.

    ב. למה רק 10 אחוזים ממבקשי הבקשות קבלו אזרחות? לשאלה הזו יש כמה תשובות:

    1. הגוף המטפל בבקשות (הקונסברטוריה) הינו גוף איטי יחסית. לאור זאת, עומד כיום זמן הטיפול בבקשה על כשנה.

    2. ככל שגובר זרם המבקשים, מתארך זמן הטיפול לאור התארכות התור.

    3. בקשות רבות הוגשו באמצעות הקונסוליה המקומית ולא ישירות בליסבון. הגשה בקונסוליה מובילה לזמן טיפול ארוך יותר עקב עיכובים הנובעים ממעורבות גורם נוסף בבקשה.

    4. בקשות רבות הוגשו עצמאית על ידי מבקשים. בקשות כאלו הוגשו לעיתים קרובים עם מסמכים חסרים, או מסמכים שגויים. לאחר חודשים ארוכים הקונסרבטוריה פונה למבקשים במכתב בפורטוגזית עם שאלות ודרישות. מבקשים רבים אינם מסוגלים להתמודד עם המכתב ולהשביע את רצון הממשלה הפורטוגלית בבקשותיה. מצב כזה מביא לכך שהבקשה תקועה. לעיתים לעד.

הדרכון הפורטוגלי שלי

בספטמבר קבלתי את תעודת הלידה הפורטוגלית. לאור העומסים בשגרירות בפורטוגל הכי מהיר לקבל את הדרכון בליסבון (לוקח כשלושה ימים). אתמול שבתי מליסבון ובידי הדרכון. הנה הוא!

אנו ממליצים על שירות של ליווי בליסבון להוצאת הדרכון ותעודת הזהות. שלחו לי אימייל yoram@zaralaw.co.il ואפנה אותכם לגורם המתאים.

דרכון פורטוגלי
דרכון פורטוגלי
אזרחות פורטוגלית
אזרחות פורטוגלית

 

ישיבת פרלמנט על חוק האזרחות למגורשי ספרד ופורטוגל

כבוד הנשיאה והשרים
החוק שמציעה כאן היום המפלגה הסוציאליסטית, נועד לאפשר רכישה של אזרחות פורטוגזית, על ידי אזרוח, של צאצאי יהודים ספרדים ממוצא פורטוגזי, על ידי הוכחת המשכיות המסורת והזיקה, לקהילה ספרדית ממוצא פורטוגלי, על בסיס ראיות לשורשים פורטוגזים. הפתרון המוצע אומץ כבר על ידי שכנתנו ספרד. ואני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת לברך את שגריר ספרד ונציגי הקהילה היהודית הנמצאים כאן. ביום בו אנו חוגגים חמישים שנה לדרשת "Pacem in Terris", אני חושבת שישנה חשיבות סמלית מיוחדת לשלום וסובלנות בין העמים. החוק הזה הינו יותר מאשר מימוש מטרה. זה בעצם איחוד מחדש עם ההיסטוריה של פורטוגל בדבריי אפרט מהו הצידוק הרחב, הנכון והצודק לחוק. לפי אינסיו שטיינהרט היהודים הגיעו לחצי האי האיברי פני אלפי שנים. קשה לנקוב להגעה תאריך מדוייק. המחקר ההיסטורי מראה לנו שהיה זה לפני לידת ישו, בהתבסס על מסמכים מתקופת האימפריה הרומית. חשוב מאוד לציין את חשיבות התפקיד אותו מילא העם היהודי בהקמת הממלכה הפורטוגזית, החל מאלפונסו הראשון אשר היה הכרח אסטרטגי, לכיבוש ליסבון וגם במהלך המהפכה אשר אפשרה את גיבוש הלאום, ובהמשך גם את שיקומו.
התפקיד אותו מלאו היהודים הינו תפקיד מרכזי בהשפעה פוליטית וכוח כלכלי ביחסים עם אירופה ובידע שלהם במדעי הרוח. ליהודים הייתה משמעות מכרעת בהתפתחות ההיסטוריה של פורטוגל. התנועה שהוקמה לאחרונה "השכונות היהודיות של פורטוגל" שמה לפניה כמטרה לחשוף את חלקם של היהודים בהיסטוריה של פורטוגל. זהו המפתח כי רק על ידי ידיעת ההיסטוריה נוכל לדעת אנו את הכיוון של עתידנו המשותף. האינקוויזיציה הפורטוגלית אשר הונהגה על ידי המלכים הקתולים
בעקבות נישואיהם של מנואל הראשון ואיזבלה מאראגון בתקופה בה יהודים היוו חמישית מהאוכלוסייה בפורטוגל ובעקבותיו צו גירוש היהודים של 1496 אשר נחשב כ"גלות ירושלים השנייה", על פי השירה של אותה עת.
סופרים רבים מציינים את השוני הרב בין האינקוויזיציה הקשה בספרד לבין האינקוויזיציה בפורטוגל. הקלה זו, גם אם נכונה לא תוכל למחוק את החרפה מן הפשעים הנתעבים שגרם השלטון כאן.
ולא תוכל למחוק את הגירוש או הביזוי של חלקים נרחבים חלקים אשר הרחיבו את מורשתם בעולם ואת עריפת הראש של המשאבים הלאומיים במובנים רבים ובדרכים ישירות ועקיפות ניתן להיווכח בכך בחותם המשמעותי שהטביעו כל אלו
אשר גורשו או ברחו במדינות אליהם הם ברחו ,בתחומי החשיבה הידע והיזמות קלון זה מבטא את ההשלכות האתיות, האינטלקטואליות, הכלכליות וההתרוששות החברתית של פשיזם, חוסר סובלנות ובערות כך אלו הם מעשיהם של מפלצות המביישות אותנו ואשר השפיעו לא רק על העידן בו הם בוצעו אלא גם עידנים שבאו לאחר מכאן. כלומר, זאת הייתה הקדמה ופיתוח ראשון של המונח "הבנליות של הרוע" שפותח בהמשך בתקופת השואה. מבין כל אלו שנלחמו נגד האיקוויזיציה
חשוב לציין את האב אנטוניו ויארה אשר היה נרדף באופן תמידי ואף נתון במעצר. הוא פרסם מאמרים ונאומים רבים ונסה להשפיע אצל המלך ז'ואאו הרביעי לא כדי לבקש טובה, אלא צדק והצהיר כי אם השופט הינו בעל שנאה לא משנה כמה מוצדקת
חפותו של הנאשם המשפט לעולם לא יהיה הוגן. כפי שמצטטת פרופ' אניטה נובינסקי, ויארה קבע כי הנוצרים החדשים הינם הקדושים המעונים של הקולוניאליזם, אשר הועמדו דרך קבע למשפטים פליליים. זה המקום בו נעלמת התמימות
והעבריינים מנצחים כי יש להם גאולה בפה ורעל בלב. סופרים רבים מתארים כי האינקוויזיציה והרדיפה של יהודי פורטוגל נובעים מרגשות נקלים של האוכלוסייה הפורטוגזית. לדוגמה, אוליביה מרטינז, "ב"היסטוריה של פורטוגל" או קמילו קסטלו ברנקו
ב "היהודי". אנטרו דה קוונטל מחשיב את גירוש ספרד כאחת הסיבות להתדרדרות חצי האי האיברי שבוצעה בשם האל או טוהר הדם, אך מטרתה האמיתית הייתה מניעת היווצרות כוח בידי היהודים ומניעת הצטברות רכוש בידם. הקנאות, חוסר הסובלנות
והעיוורון שהאינקוויזיציה מייצגת התקרבו לקיצם רק עם התחזקות המרקיז של פומבל. אזכיר את המקרה שתואר על ידי ססיל רוט כי בעקבות ההוראה של המלך ז'וזה הראשון כי כל פורטוגזי בעל דם יהודי חייב לחבוש כובע צהוב,
המרקיז הלך לבית המשפט עם שלושה כובעים מתחת לזרועו כשנשאל על ידי המלך על מה הוא מתכוון לעשות איתם המרקיז ענה, כי הוא רק ממלא אחר הפקודות. כובע אחד היה עבור עצמו, כובע שני היה עבור האינקוויזיטור והכובע האחרון
הינו עבור הוד מעלתו.
של הרעיון של עשיית הצדק, שתאר אמרטיה סן. אנחנו לא צריכים רק אנשים ומוסדות צודקים אלא גם עשייה צודקת בפועל.
כוונת הקבוצה הפרלמנטרית, של המפלגה הסוציאליסטית לאחר שניתנה ההתנצלות לעם היהודי בשם ממשלת פורטוגל על ידי הנשיא לשעבר מריו סוארס, בשנת 1989 וכמחווה למורשת שלנו של סובלנות, אוניברסליזם
ואחווה בין גזעית
כך שבתוך המסגרת החוקית הקיימת, כפות רגלי היהודים עם שורשים פורטוגזים ימצאו כאן מנוחה במידה וכך ירצו.

דרכים – יהודים ספרדים פורטוגזים

סרט תיעודי שנוצר בעקבות החוק הפורטוגלי החדש נותן אזרחות פורטוגזית לצאצאי יהודים ספרדים פורטוגזים, שגורשו מפורטוגל בסוף המאה ה-15 והמאה ה-16.
משתתפים: חברי הפרלמנט זוז'ה ריביירו קסטרו ומריה דה בלם; מנהיגי הקהילה היהודית בליסבון, חוסה אולמן קארפ ואסתר מוצ'ניק, צאצאי ספרדים, כגון טטיאנה סלם לוי.
הפקה של RTP – הרדיו והטלוויזיה של פורטוגל. שודר ב12.7.15

חמש מאות שנים לאחר הגירוש, המרות דת בכפייה והאינקוויזיציה, שגרמו להרבה יהודים לברוח מפורטוגל, הצאצאים שלהם, אם ירצו, רשאים לקבל אזרחות פורטוגזית. הממשלה הפורטוגזית מכירה בזכות זו בצורת חוק, שיכנס לתוקפו במרץ 2015. השורשים הפורטוגזים יוכחו, בין היתר, בעזרת שם המשפחה, שפה או עץ משפחה.
החוק ינסה לתקן, קודם כל את העוול ההיסטורי, שנגרם על ידי רדיפות ונידוי של היהודים בפורטוגל. (*אסתר מוצ'ניק, סגנית נשיא הקהילה היהודית בליסבון*) לכן, בדרך מסוימת, החוק הזה הוא הכרה בעוול הזה, והוא ניסיון לתקן את זה, דרך זיהוי אנשים שיכולים להוכיח שהם צאצאים של יהודים כאלה. זו השבה של אזרחות שנלקחה באלימות.
צאצאים אלה באים ממדינות כמו ישראל, ברזיל, טורקיה, מרוקו וארצות הברית.
אנשים שהאבות שלהם עזבו את פורטוגל לפני 400, 500 שנים, אבל שמרו על המסורת שלהם דרך שם משפחה, שפת הלדינו, (*זוז'ה ריביירו קסטרו*) קשר עם המדינה הזאת, ולכן יכולים להוכיח שהם פורטוגזים ממש כמוני, זכאים כמעשה פשוט של צדק, לקבל אזרחות פורטוגזית.
אני תוהה אם הם היו עושים את זה לנו, אם היינו יכולים לסלוח ולשכוח ולרצות להמשיך את היחסים עם אלה שפגעו בנו. (*מאריה דה בלם, חברת בית הנבחרים*) אני חושבת שהתשובה היא כן, כי אנשים מרגישים שהאוכלוסייה לא אשמה במה שקרה, אלא השלטון באותה תקופה.
האינקוויזיציה כפתה על אלפי יהודים פורטוגזים לברוח בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16, והרבה אחרים נאלצו להמיר את דתם.
אם האדם מצליח להוכיח את השורשים היהודים-פורטוגזים שלו, אז יש לו אותן זכויות כמו מישהו שקיבל את היהדות שלו בחזרה, כמו שהיה עם הרבה מהנוצרים החדשים, שעזבו לאמסטרדם או לאימפריה העותמ'אנית, וקיבלו את היהדות שלהם בחזרה.
השאלה היסודית היא לא מה הם היום? הדבר היסודי הוא הצאצאים שלהם. האם הם צאצאים של יהודים-פורטוגזים מאוחרים?
מאז שהייתי ילדה, ידעתי שהמשפחה שלי הייתה של יהודים ספרדים שגורשו מפורטוגל, עברו לטורקיה, וכעבור מאות שנים, לברזיל. הדבר המצחיק הוא שאני פורטוגזית כי נולדתי כאן, ההורים שלי גורשו מליסבון בתקופת הדיקטטורה הצבאית בברזיל. זאת הסיבה שאני פורטוגזית, ואחותי הייתה רבה עם ההורים שלי לגבי למה היא לא פורטוגזית, למה היא לא נולדה פה. מיד שעבר החוק, אמרתי לה שהיא יכולה לקבל אזרחות. הקרובים שלנו גם התעניינו, אז פתחנו תיק משותף, כמובן החלק האחרון היה שונה, כי זה משתנה עבור כל אחד, כדי שכל אחד יכול לספר על הקשר שלו ליהדות, שזה מאוד חשוב.
מהצד של אבא שלי, סבא וסבתא רבא שלי נשארו באיזמיר, ושניים מהדודים מדרגה שנייה שלי גם נשארו. סבא שלי ז'אק לוי עזב את איזמיר ועבר לצרפת, ואחיו, סם לוי, גם עבר לצרפת, וכעבור קצת זמן ז'אק עבר לברזיל, כי הוא עבד עם מייצאי מסורים לברזיל, אז הוא נשאר שם. וסם, אם אני זוכרת נכון, עבר לספרד, ואז לפורטוגל, שם הוא נשאר והפך לדמות חשובה בקהילה היהודית של ליסבון.
מה שאני יודעת על המשפחה מצד אבי, זה שהם עזבו בתחילת האינקוויזיציה, בתחילת המאה ה-16, כך גם המשפחה מצד אמי. בגלל ששתי המשפחות שמרו על שם משפחה יהודי, סלם ולוי, והמשפחות שעזבו לפני מספר דורות אחרי האינקוויזיציה, השתמשו בשמות משפחה פורטוגזים, זה לא היה המצב אצלנו, ועברו לאיזמיר, טורקיה, שם הם התבססו, והצטרפו לקהילת "קהל קדוש", מפורטוגל. ככה הם שמרו על הקשר שלהם לפורטוגל.
משפחת לוי היא מקסטלו דה וויד, אני לא בטוחה לגבי משפחת סלם. מה שאני יודעת על משפחת סלם זה שגם הם עברו לאיזמיר, הלכו לאותו בית כנסת פורטוגלי, והיה שם רב במאה ה-18, רבי שלמה סלם, שהיה רב ראשי של הקהילה הפורטוגזית, הוא היה מאדירנה בטורקיה, והוא עבר לאמסטרדם, שהיה המרכז הכי גדול לקהילה יהודית-פורטוגזית באותה תקופה, לפרסם ספר, הספר שלו, שלא הצלחנו למצוא, למרות שערכנו מחקרים במוזיאון היהודי באמסטרדם, אבל זה היה בלתי אפשרי למצוא את הספר.
יש תחריט אבן של הרב, שמאוחר יותר גילינו במחקר על הקהילה הספרדית, שהיה מאוד אופייני לקהילה הזאת, לחרוט באבן את הרבנים שלהם, כסוג של הבעת הערצה. הרבי הזה היה מאבותיי, והחריטה הזאת עברה בדורות, מבכור לבכור, עד זה הגיע לאבא של אמי, מוריס סלם.
זה התפקיד של הקהילה היהודית-פורטוגזית לאשר את הקשר של האנשים האלה לקהילות היהודיות-פורטוגזיות המסורתיות.
מבחינה היסטורית, עבור קהילות מסביב לעולם, זה מקרה נדיר, אחריות חסרת תקדים, בהיסטוריה של הקהילה. אנחנו מדברים על דרישת אזרחות שמחולקת לשלושה חלקים. (*מרקוס פריסט, יושב ראש הקהילה היהודית של ליסבון*) החלק הראשון הוא זיהוי, תעודת לידה, שזה רגיל, ואז עבר פלילי, שחוקר את כל המקומות שהאדם חי בהם, והוא צריך להסביר. ולבסוף, האישור שהוא שייך לקהילה יהודית-פורטוגזית.
כיום, הקהילה היהודית של ליסבון אישרה 71 בקשות.
הקהילות מאשרות עבורנו שהתהליך יהיה הוגן, (*מאריה דה בלם, חברת בית הנבחרים*) חד משמעי, והקהילות מאוד דואגות בקשר לזה, ממה שהתרשמתי, הקהילה היהודית של ליסבון, והקהילה היהודית של פורטו, רוצות שהתהליך יצליח, והן מאוד מקפידות ושמחות וגם רוצות שהזדמנות זו תשמש דוגמה.
מי שרוצה לשלוח בקשה לאישור, צריך להיכנס לאתר שלנו, www.cilisboa.org, והם ייראו את המדריך שלנו לתהליך, (*תרזה סנטוס – פניות הציבור, הקהילה היהודית בליסבון*) עם כל המידע הדרוש, ועליהם לקרוא את הכל בעיון. עליהם לאסוף את כל המסמכים שהם חושבים שהם חשובים, ואז אפשר לפתוח תיק. המסמכים צריכים להיאסף על ידי המועמד. אנחנו לא יוצרים עצי משפחה או חוקרים מסמכים. על האדם לבוא לפה עם המסמכים מוכנים מבעוד מועד. יש הרבה מסמכים שונים, והבדיקה שלהם תעשה רק כאשר כל המסמכים יהיו נוכחים.
כמובן שיש עוד דרישות. יש חלק של חיבה, שזה גם חלק מהחוק, השפה לדוגמה, אנשים ששמרו במשך השנים על מסורות של המשפחה, על שפת הלדינו, שזה שילוב של פורטוגזית עתיקה וספרדית, ושפות של עוד מדינות שברחו אליהן.
סבא וסבתא שלי דיברו בלדינו, אבא שלי עדיין זוכר כמה דברים, בעיקר קללות, כי כשסבא וסבתא רבו, זה היה בלדינו. וכשפגשתי קרובים שגרו באיזמיר, הבנתי שהדור שלי עדיין דיבר לדינו, אבל זה היה על הסף של להישכח כי הם לא דיברו בשפה זו עם הילדים שלהם. הם דיברו בשפה זו עם ההורים שלהם ועם הסבים והסבתות שלהם.
כדי שיאשרו עץ משפחה, הוא חייב לכלול שמות, תאריכי לידה, מקומות הלידה, ובהרבה מקרים, אנשים מביאים עצי משפחה רק עם שמות. ורוב הפעמים זה לא מספיק.
בספרד, במאה ה-20, חוק דומה נחקק ב-1925. הוא היה מיועד לאנשים ספרדים (*ססיליה קריה מנדס, חברה בהנהלת הקהילה היהודית בליסבון*) שיחזרו לספרד, לאחר שהתפזרו להרבה מדינות, צפון אפריקה, האימפריה העות'מאנית, החוק במשך הרבה זמן, עשרות שנים, במשך המאה ה-20, העלה אבק ונשכח.
פורטוגל קיבלה השראה מהחוק הספרדי, ויצרה מנגנון פחות נוקשה, ויותר מקיף.
אחי אנטוניו קריה מנדס, לקח חלק בזה, ומאוחר יותר, ד"ר מריה דה בלם לקחה את החוק לפרלמנט, החוק נתמך על ידי ד"ר ריביירו קסטרו, והוא עבר פה אחד על ידי הפרלמנט, וזה היה מרגש מאוד עבורנו היהודים.
הפרשנות שלנו של חוק האזרחות מאפשרת לפתור מספר תיקים. מה שאני חשבתי, זה שדרך החיים של החברה שלנו ממש לא מתאימה לאינקוויזיציה בפורטוגל. הגיע הזמן שיהיה חוק שיכיר בגירוש של היהודים כמשהו לא מקובל המחייב טיפול ישיר ולא עקיף.
באותו זמן, הייתי אחראי על עניינים בינלאומיים, והגיע אליי דרך פייסבוק (*זוז'ה ריביירו קסטרו, חבר בית הנבחרים*) יהודי ספרדי שהעלה את הנושא הזה. מעולם לא חשבתי על זה, אז חקרתי את הנושא הזה, והגעתי למסקנה ששינוי חוקי אינו נדרש. סעיף 6 לחוק האזרחות כבר אפשר לממשלה להכיר בצאצאים לקהילות פורטוגזיות, כמו במקרה הזה, ולכן צריך לאפשר את זה, והצעתי סדרת שאלות ובעיות לממשלה. החוק בתוקף, הבעיות הראשונות הן בפרשנות, וזה יאפשר לנו ברגע שנהיה מוכנים, לברר כמה עניינים בתקנות, ואולי אפילו בחוק, כדי לכלול ילדים ובני זוג, בגלל בעיות בפרשנות, שלא עלו בדיונים על החוק.
החוק לא דורש ידע בפורטוגזית, וגם לא מגורים בפורטוגל. (*חוסה אולמן קרפ, נשיא הקהילה היהודית בליסבון*) זה גם הוכחה לכך שהחוק לא מבדיל מונע ממניעים כלכליים, בכך שהוא לא דורש מגורים. החוק לא מתייחס לצד הכספי. אין דרישה לגור בפורטוגל.
אציין את המחקר של קוונטל, הסבור ששקיעת חצי האי האיברי קשורה לגירוש היהודים. היהודים היו החלק המוביל של החברה, בתחומים של מדע, פילוסופיה, תרבות וכלכלה.
קיבלנו טופס בקשה ממישהו ששם המשפחה שלו הוא בז'ה, מסלוניקי. אנחנו יודעים שהרבה מהנוצרים החדשים, (*אסתר מוקזניק, סגנית נשיא הקהילה היהודית בליסבון*) שברחו מפורטוגל לאימפריה העות'מאנית, התיישבו בסלוניקי, או איזמיר, או אפילו איסטנבול. אנחנו גם יודעים שבעיקר באימפריה העות'מאנית, הרבה מהיהודים, הנוצרים החדשים האלה, ששבו ליהדות, יצרו קהילות וקראו להן על שם המקום ממנו באו. לכן, היו קהילות בשמות בז'ה, אבורה, ליסבון.
האחים סליסיה קריה מנדס ואנטוניו אגילו פוסטר הם יהודים-פורטגזים, אבל המקור שלהם הוא בקהילת צ'ואטה במיורקה. עוד מהתקופה המורית, צ'ואטה הם יהודים שהמירו את דתם, אך שמרו על הזהות היהודית שלהם בחשאי.
כיום, מאמינים שיש בערך 20,000 יהודי צ'ואטה, אבל לא כולם רוצים להזדהות ככאלה. למעשה, מעט מאוד מודים שהם יהודי צ'ואטה, כי רבים מהם עדיין מפחדים מרדיפה.
קהילת יהודי הצ'ואטה נרדפה באכזריות מאז 1391.
ב-1435 לא היו שום יהודים. כולם טענו שהם נוצרים. הפחד היה כה גדול עד שלא היו יהודים. ומאז עד המאה ה-16, לא היו שם יהודים.
עד 1920, היהודים האלה לא גויסו לצבא, ולא קיבלו חינוך ציבורי או חינוך דתי.
אנחנו דוגמה לזה. אנחנו התגוררנו בחשאיות.
כל יהודי הצ'ואטה ממיורקה ידעו שהם יהודים. במשפחה שלנו, דיברנו על כך בפתיחות מאז שהיינו ילדים. אבל לא פחות, כל יהודי צ'ואטה ממיורקה ידע שהוא יהודי.
קהילת יהודי צ'ואטה ממיורקה עוררה הרבה עניין אצל הרבנים בירושלים. למעשה, הרבנים הזמינו אותם לשוב ליהדות אורתודוקסית כעבור מאות שנים של מרחק מהדת ומהמנהגים. שני האחים, במטרה לחזור ליהדות, הרכיבו ביחד תיק של המקורות שלהם, בו עשו שימוש גם כדי לקבל אזרחות ספרדית, דרך חוק שדומה לחוק הפורטוגזי, כמו צאצאי קורבנות אחרים של האינקוויזיציה. ססיליה יצרה קשר עם גניאולוג ממיורקה, וקיבלה תוצאות במהרה.
כעבור שלושה ימים קיבלתי אימייל שאמר "מצאתי את המשפחה שלך, הנה עץ המשפחה שלך, ואני רוצה לספר לך שסבא וסבתא רבא רבא שלך, גבריאל פיניה ומגדלנה פורטסה, שהיו מאוד מוכרים במיורקה, תועדו בספר על האינקוויזיציה, וקורבנות צ'ואטה במיורקה, הם גם סבא וסבתא רבא רבא שלי." אני חושבת שהידיעה הזאת נתנה לי ולאחי כוח לקבל את היהדות עם כל כך הרבה תשוקה ואהבה. זאת הסיבה שאנחנו פה, לתת כבוד למשפחה שלנו.
יש אלמנט רגשי, (*חוסה אולמן קרפ, נשיא הקהילה היהודית בליסבון*) בכל דבר. בעיקר בקבלת אזרחות, כי זו קבלה של זהות, וכל זהות דורשת רכיב רגשי, כגון משפחה, ארץ מוצא, טיולים, נופים, מוזיקה, אוכל, הנאה, כל אחד מהם הוא מרכיב רגשי בזהות של אדם.
יש לנו הוכחות כתובות, כי ההיסטוריה של המשפחה שלנו רשומה בספרים, כך שהשתמשנו בכל כעדויות, כי הספרים האלה נכתבו הרבה לפני החוק הפורטוגזי, אז זה לא זיוף.
זה נכתב על ידי היסטוריונים.
ליתר דיוק, בוריס פאוסטו, היסטוריון, אמי, שהייתה עיתונאית, כתבה שני ספרים. יש גם ספרים על קהילות ספרדיות, חריטות ומסורות, וגם מצאנו את החריטה של הרב בספרייה של האוניברסיטה העברית. מצאנו את זה גם בספר אמריקאי.
עם אמא וסבתא ספרדיות, זה היה יחסית פשוט לקבל אזרחות ספרדית בכל מקרה.
אנחנו רוצים ללכת בדרך זו, כי היא מתאימה לנו, זאת הדרך הנכונה וההוגנת. החלטנו ללכת בדרך הזאת. אנחנו רוצים לקבל בחזרה את מה שנלקח מאתנו.
סם לוי, בשנות השמונים, נלחם על קבלת אזרחות פורטוגזית. סם היה מאוד חשוב. הוא לא חי כדי לראות את מה שפורטוגל עושה היום, אבל הוא נלחם הרבה בשביל זה. כשהוא קיבל את האזרחות הפורטוגזית, הוא אמר שהוא לא רק רצה את האזרחות, הוא רצה לחזור לארץ המוצא שלו. הוא הרגיש שהוא פורטוגזי. למעשה, אמו קראה לו "הפורטוגלי הקטן שלי". כך שהקשר עם פורטוגל לעולם לא נשכח.
כאן בפורטוגל, העניינים האלה קצת יותר מסובכים מבספרד. המרקיז של פומבל, בצעד של כבוד, רצה לשים סוף להפרדה בין נוצרים חדשים לנוצרים ישנים. לכן, הוא דרש לשרוף את כל הראיות שיכולות לקשור נוצרים חדשים ליהדות. זה הרס את כל העקבות. עם זאת, ארכיון הטורה דו טומבו מסייע במחקר עם שירות מוסמך וצוות מקצועי, שעוזר לכל אדם שמבקש מידע בעניין זה.
אף קהילה לא תיתן אישור בלי שהיא בטוחה שכל הראיות אמיתיות. לכן, על האדם לבוא עם כל העדויות הנדרשות, ואם לא הכל מוכן, זה לא שווה כלום.
לרוע המזל, אי אפשר לתת אישור כזה למתים. אבל לפחות זאת בקשת סליחה, כשצאצאי יהודים שנאלצו לברוח מקבלים אזרחות.
ביקרתי בישראל לפני כשבוע. בישראל הגיעו אליי ישראלים שרצו לדעת למי יש זכות ולמי לא? מה אומר החוק? הופתעתי מכל הידע שיש לאנשים בישראל, בנוגע לחוק החדש בפורטוגל, ועכשיו גם בספרד. התרגשתי מכל העניין בנושא, והייתי אסירת תודה על כך.
כל שמונת האנשים מהמשפחה שלי שהגישו בקשה כבר קיבלו אישור מהקהילה היהודית של ליסבון, ומה שחסר עכשיו זה ניירת בירוקרטית שצריך להגיש לקונסרבטוריון של ליסבון, ואז נקבל את האזרחות. אנחנו כבר מארגנים מפגשי איחוד של המשפחה, אחרי שכולם יקבלו את האזרחות שלהם, ואז נבקר בקסטלו דה וויד, מרוואו.
נזכרתי במשפחה ששמרה על המפתחות לבית שלה במשך 500 שנים. אני חושבת שזה מראה שהבית שלנו נמצא איפה שהבית שלנו, ועלינו לשוב אליו.
המפתחות לבית, שהובאו יחד עם הגירוש של היהודים, כשהם עברו לטורקיה, ומאז עברו בדורות, ושמעתי שהמפתח הזה עבר עד הדור של סבי, סם לוי.
"הכאב מהגירוש רדף אותנו, וההכרה באזרחות של יהודים ספרדים, בשבילי, זה יותר מסתם מסמך. זה מייצג את השמחה של השיבה, וההרגשה שמתקנים אי צדק". מועמד ממרוקו.
"אני מאמין שזאת הדרך לצמצום הנזקים שנגרמו על ידי האינקוויזיציה האכזרית." מבקש מברזיל.
"סוף סוף ליצור קשר עם ארץ המוצא שלנו". מבקש מברזיל.
"דרך לשמר את הזיכרון של אלו שנאלצו לעזוב את הארץ שלהם". מבקש אמריקאי.
"להמשיך להעביר לילדים שלי את הזיכרון העשיר של המשפחה, שאני כל כך מתגאה בו". מבקש ישראלי.
"המטרה היא לחזק את השורשים הפורטוגזים של המשפחה ולחדש את הקשר עם התרבות הספרדית, שאני מרגיש כל כך מחובר אליה". מבקש טורקי.