דרכים – יהודים ספרדים פורטוגזים

חמש מאות שנים לאחר הגירוש, המרות דת בכפייה והאינקוויזיציה, שגרמו להרבה יהודים לברוח מפורטוגל, הצאצאים שלהם, אם ירצו, רשאים לקבל אזרחות פורטוגזית. הממשלה הפורטוגזית מכירה בזכות זו בצורת חוק, שיכנס לתוקפו במרץ 2015. השורשים הפורטוגזים יוכחו, בין היתר, בעזרת שם המשפחה, שפה או עץ משפחה.
החוק ינסה לתקן, קודם כל את העוול ההיסטורי, שנגרם על ידי רדיפות ונידוי של היהודים בפורטוגל. (*אסתר מוצ'ניק, סגנית נשיא הקהילה היהודית בליסבון*) לכן, בדרך מסוימת, החוק הזה הוא הכרה בעוול הזה, והוא ניסיון לתקן את זה, דרך זיהוי אנשים שיכולים להוכיח שהם צאצאים של יהודים כאלה. זו השבה של אזרחות שנלקחה באלימות.
צאצאים אלה באים ממדינות כמו ישראל, ברזיל, טורקיה, מרוקו וארצות הברית.
אנשים שהאבות שלהם עזבו את פורטוגל לפני 400, 500 שנים, אבל שמרו על המסורת שלהם דרך שם משפחה, שפת הלדינו, (*זוז'ה ריביירו קסטרו*) קשר עם המדינה הזאת, ולכן יכולים להוכיח שהם פורטוגזים ממש כמוני, זכאים כמעשה פשוט של צדק, לקבל אזרחות פורטוגזית.
אני תוהה אם הם היו עושים את זה לנו, אם היינו יכולים לסלוח ולשכוח ולרצות להמשיך את היחסים עם אלה שפגעו בנו. (*מאריה דה בלם, חברת בית הנבחרים*) אני חושבת שהתשובה היא כן, כי אנשים מרגישים שהאוכלוסייה לא אשמה במה שקרה, אלא השלטון באותה תקופה.
האינקוויזיציה כפתה על אלפי יהודים פורטוגזים לברוח בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16, והרבה אחרים נאלצו להמיר את דתם.
אם האדם מצליח להוכיח את השורשים היהודים-פורטוגזים שלו, אז יש לו אותן זכויות כמו מישהו שקיבל את היהדות שלו בחזרה, כמו שהיה עם הרבה מהנוצרים החדשים, שעזבו לאמסטרדם או לאימפריה העותמ'אנית, וקיבלו את היהדות שלהם בחזרה.
השאלה היסודית היא לא מה הם היום? הדבר היסודי הוא הצאצאים שלהם. האם הם צאצאים של יהודים-פורטוגזים מאוחרים?
מאז שהייתי ילדה, ידעתי שהמשפחה שלי הייתה של יהודים ספרדים שגורשו מפורטוגל, עברו לטורקיה, וכעבור מאות שנים, לברזיל. הדבר המצחיק הוא שאני פורטוגזית כי נולדתי כאן, ההורים שלי גורשו מליסבון בתקופת הדיקטטורה הצבאית בברזיל. זאת הסיבה שאני פורטוגזית, ואחותי הייתה רבה עם ההורים שלי לגבי למה היא לא פורטוגזית, למה היא לא נולדה פה. מיד שעבר החוק, אמרתי לה שהיא יכולה לקבל אזרחות. הקרובים שלנו גם התעניינו, אז פתחנו תיק משותף, כמובן החלק האחרון היה שונה, כי זה משתנה עבור כל אחד, כדי שכל אחד יכול לספר על הקשר שלו ליהדות, שזה מאוד חשוב.
מהצד של אבא שלי, סבא וסבתא רבא שלי נשארו באיזמיר, ושניים מהדודים מדרגה שנייה שלי גם נשארו. סבא שלי ז'אק לוי עזב את איזמיר ועבר לצרפת, ואחיו, סם לוי, גם עבר לצרפת, וכעבור קצת זמן ז'אק עבר לברזיל, כי הוא עבד עם מייצאי מסורים לברזיל, אז הוא נשאר שם. וסם, אם אני זוכרת נכון, עבר לספרד, ואז לפורטוגל, שם הוא נשאר והפך לדמות חשובה בקהילה היהודית של ליסבון.
מה שאני יודעת על המשפחה מצד אבי, זה שהם עזבו בתחילת האינקוויזיציה, בתחילת המאה ה-16, כך גם המשפחה מצד אמי. בגלל ששתי המשפחות שמרו על שם משפחה יהודי, סלם ולוי, והמשפחות שעזבו לפני מספר דורות אחרי האינקוויזיציה, השתמשו בשמות משפחה פורטוגזים, זה לא היה המצב אצלנו, ועברו לאיזמיר, טורקיה, שם הם התבססו, והצטרפו לקהילת "קהל קדוש", מפורטוגל. ככה הם שמרו על הקשר שלהם לפורטוגל.
משפחת לוי היא מקסטלו דה וויד, אני לא בטוחה לגבי משפחת סלם. מה שאני יודעת על משפחת סלם זה שגם הם עברו לאיזמיר, הלכו לאותו בית כנסת פורטוגלי, והיה שם רב במאה ה-18, רבי שלמה סלם, שהיה רב ראשי של הקהילה הפורטוגזית, הוא היה מאדירנה בטורקיה, והוא עבר לאמסטרדם, שהיה המרכז הכי גדול לקהילה יהודית-פורטוגזית באותה תקופה, לפרסם ספר, הספר שלו, שלא הצלחנו למצוא, למרות שערכנו מחקרים במוזיאון היהודי באמסטרדם, אבל זה היה בלתי אפשרי למצוא את הספר.
יש תחריט אבן של הרב, שמאוחר יותר גילינו במחקר על הקהילה הספרדית, שהיה מאוד אופייני לקהילה הזאת, לחרוט באבן את הרבנים שלהם, כסוג של הבעת הערצה. הרבי הזה היה מאבותיי, והחריטה הזאת עברה בדורות, מבכור לבכור, עד זה הגיע לאבא של אמי, מוריס סלם.
זה התפקיד של הקהילה היהודית-פורטוגזית לאשר את הקשר של האנשים האלה לקהילות היהודיות-פורטוגזיות המסורתיות.
מבחינה היסטורית, עבור קהילות מסביב לעולם, זה מקרה נדיר, אחריות חסרת תקדים, בהיסטוריה של הקהילה. אנחנו מדברים על דרישת אזרחות שמחולקת לשלושה חלקים. (*מרקוס פריסט, יושב ראש הקהילה היהודית של ליסבון*) החלק הראשון הוא זיהוי, תעודת לידה, שזה רגיל, ואז עבר פלילי, שחוקר את כל המקומות שהאדם חי בהם, והוא צריך להסביר. ולבסוף, האישור שהוא שייך לקהילה יהודית-פורטוגזית.
כיום, הקהילה היהודית של ליסבון אישרה 71 בקשות.
הקהילות מאשרות עבורנו שהתהליך יהיה הוגן, (*מאריה דה בלם, חברת בית הנבחרים*) חד משמעי, והקהילות מאוד דואגות בקשר לזה, ממה שהתרשמתי, הקהילה היהודית של ליסבון, והקהילה היהודית של פורטו, רוצות שהתהליך יצליח, והן מאוד מקפידות ושמחות וגם רוצות שהזדמנות זו תשמש דוגמה.
מי שרוצה לשלוח בקשה לאישור, צריך להיכנס לאתר שלנו, www.cilisboa.org, והם ייראו את המדריך שלנו לתהליך, (*תרזה סנטוס – פניות הציבור, הקהילה היהודית בליסבון*) עם כל המידע הדרוש, ועליהם לקרוא את הכל בעיון. עליהם לאסוף את כל המסמכים שהם חושבים שהם חשובים, ואז אפשר לפתוח תיק. המסמכים צריכים להיאסף על ידי המועמד. אנחנו לא יוצרים עצי משפחה או חוקרים מסמכים. על האדם לבוא לפה עם המסמכים מוכנים מבעוד מועד. יש הרבה מסמכים שונים, והבדיקה שלהם תעשה רק כאשר כל המסמכים יהיו נוכחים.
כמובן שיש עוד דרישות. יש חלק של חיבה, שזה גם חלק מהחוק, השפה לדוגמה, אנשים ששמרו במשך השנים על מסורות של המשפחה, על שפת הלדינו, שזה שילוב של פורטוגזית עתיקה וספרדית, ושפות של עוד מדינות שברחו אליהן.
סבא וסבתא שלי דיברו בלדינו, אבא שלי עדיין זוכר כמה דברים, בעיקר קללות, כי כשסבא וסבתא רבו, זה היה בלדינו. וכשפגשתי קרובים שגרו באיזמיר, הבנתי שהדור שלי עדיין דיבר לדינו, אבל זה היה על הסף של להישכח כי הם לא דיברו בשפה זו עם הילדים שלהם. הם דיברו בשפה זו עם ההורים שלהם ועם הסבים והסבתות שלהם.
כדי שיאשרו עץ משפחה, הוא חייב לכלול שמות, תאריכי לידה, מקומות הלידה, ובהרבה מקרים, אנשים מביאים עצי משפחה רק עם שמות. ורוב הפעמים זה לא מספיק.
בספרד, במאה ה-20, חוק דומה נחקק ב-1925. הוא היה מיועד לאנשים ספרדים (*ססיליה קריה מנדס, חברה בהנהלת הקהילה היהודית בליסבון*) שיחזרו לספרד, לאחר שהתפזרו להרבה מדינות, צפון אפריקה, האימפריה העות'מאנית, החוק במשך הרבה זמן, עשרות שנים, במשך המאה ה-20, העלה אבק ונשכח.
פורטוגל קיבלה השראה מהחוק הספרדי, ויצרה מנגנון פחות נוקשה, ויותר מקיף.
אחי אנטוניו קריה מנדס, לקח חלק בזה, ומאוחר יותר, ד"ר מריה דה בלם לקחה את החוק לפרלמנט, החוק נתמך על ידי ד"ר ריביירו קסטרו, והוא עבר פה אחד על ידי הפרלמנט, וזה היה מרגש מאוד עבורנו היהודים.
הפרשנות שלנו של חוק האזרחות מאפשרת לפתור מספר תיקים. מה שאני חשבתי, זה שדרך החיים של החברה שלנו ממש לא מתאימה לאינקוויזיציה בפורטוגל. הגיע הזמן שיהיה חוק שיכיר בגירוש של היהודים כמשהו לא מקובל המחייב טיפול ישיר ולא עקיף.
באותו זמן, הייתי אחראי על עניינים בינלאומיים, והגיע אליי דרך פייסבוק (*זוז'ה ריביירו קסטרו, חבר בית הנבחרים*) יהודי ספרדי שהעלה את הנושא הזה. מעולם לא חשבתי על זה, אז חקרתי את הנושא הזה, והגעתי למסקנה ששינוי חוקי אינו נדרש. סעיף 6 לחוק האזרחות כבר אפשר לממשלה להכיר בצאצאים לקהילות פורטוגזיות, כמו במקרה הזה, ולכן צריך לאפשר את זה, והצעתי סדרת שאלות ובעיות לממשלה. החוק בתוקף, הבעיות הראשונות הן בפרשנות, וזה יאפשר לנו ברגע שנהיה מוכנים, לברר כמה עניינים בתקנות, ואולי אפילו בחוק, כדי לכלול ילדים ובני זוג, בגלל בעיות בפרשנות, שלא עלו בדיונים על החוק.
החוק לא דורש ידע בפורטוגזית, וגם לא מגורים בפורטוגל. (*חוסה אולמן קרפ, נשיא הקהילה היהודית בליסבון*) זה גם הוכחה לכך שהחוק לא מבדיל מונע ממניעים כלכליים, בכך שהוא לא דורש מגורים. החוק לא מתייחס לצד הכספי. אין דרישה לגור בפורטוגל.
אציין את המחקר של קוונטל, הסבור ששקיעת חצי האי האיברי קשורה לגירוש היהודים. היהודים היו החלק המוביל של החברה, בתחומים של מדע, פילוסופיה, תרבות וכלכלה.
קיבלנו טופס בקשה ממישהו ששם המשפחה שלו הוא בז'ה, מסלוניקי. אנחנו יודעים שהרבה מהנוצרים החדשים, (*אסתר מוקזניק, סגנית נשיא הקהילה היהודית בליסבון*) שברחו מפורטוגל לאימפריה העות'מאנית, התיישבו בסלוניקי, או איזמיר, או אפילו איסטנבול. אנחנו גם יודעים שבעיקר באימפריה העות'מאנית, הרבה מהיהודים, הנוצרים החדשים האלה, ששבו ליהדות, יצרו קהילות וקראו להן על שם המקום ממנו באו. לכן, היו קהילות בשמות בז'ה, אבורה, ליסבון.
האחים סליסיה קריה מנדס ואנטוניו אגילו פוסטר הם יהודים-פורטגזים, אבל המקור שלהם הוא בקהילת צ'ואטה במיורקה. עוד מהתקופה המורית, צ'ואטה הם יהודים שהמירו את דתם, אך שמרו על הזהות היהודית שלהם בחשאי.
כיום, מאמינים שיש בערך 20,000 יהודי צ'ואטה, אבל לא כולם רוצים להזדהות ככאלה. למעשה, מעט מאוד מודים שהם יהודי צ'ואטה, כי רבים מהם עדיין מפחדים מרדיפה.
קהילת יהודי הצ'ואטה נרדפה באכזריות מאז 1391.
ב-1435 לא היו שום יהודים. כולם טענו שהם נוצרים. הפחד היה כה גדול עד שלא היו יהודים. ומאז עד המאה ה-16, לא היו שם יהודים.
עד 1920, היהודים האלה לא גויסו לצבא, ולא קיבלו חינוך ציבורי או חינוך דתי.
אנחנו דוגמה לזה. אנחנו התגוררנו בחשאיות.
כל יהודי הצ'ואטה ממיורקה ידעו שהם יהודים. במשפחה שלנו, דיברנו על כך בפתיחות מאז שהיינו ילדים. אבל לא פחות, כל יהודי צ'ואטה ממיורקה ידע שהוא יהודי.
קהילת יהודי צ'ואטה ממיורקה עוררה הרבה עניין אצל הרבנים בירושלים. למעשה, הרבנים הזמינו אותם לשוב ליהדות אורתודוקסית כעבור מאות שנים של מרחק מהדת ומהמנהגים. שני האחים, במטרה לחזור ליהדות, הרכיבו ביחד תיק של המקורות שלהם, בו עשו שימוש גם כדי לקבל אזרחות ספרדית, דרך חוק שדומה לחוק הפורטוגזי, כמו צאצאי קורבנות אחרים של האינקוויזיציה. ססיליה יצרה קשר עם גניאולוג ממיורקה, וקיבלה תוצאות במהרה.
כעבור שלושה ימים קיבלתי אימייל שאמר "מצאתי את המשפחה שלך, הנה עץ המשפחה שלך, ואני רוצה לספר לך שסבא וסבתא רבא רבא שלך, גבריאל פיניה ומגדלנה פורטסה, שהיו מאוד מוכרים במיורקה, תועדו בספר על האינקוויזיציה, וקורבנות צ'ואטה במיורקה, הם גם סבא וסבתא רבא רבא שלי." אני חושבת שהידיעה הזאת נתנה לי ולאחי כוח לקבל את היהדות עם כל כך הרבה תשוקה ואהבה. זאת הסיבה שאנחנו פה, לתת כבוד למשפחה שלנו.
יש אלמנט רגשי, (*חוסה אולמן קרפ, נשיא הקהילה היהודית בליסבון*) בכל דבר. בעיקר בקבלת אזרחות, כי זו קבלה של זהות, וכל זהות דורשת רכיב רגשי, כגון משפחה, ארץ מוצא, טיולים, נופים, מוזיקה, אוכל, הנאה, כל אחד מהם הוא מרכיב רגשי בזהות של אדם.
יש לנו הוכחות כתובות, כי ההיסטוריה של המשפחה שלנו רשומה בספרים, כך שהשתמשנו בכל כעדויות, כי הספרים האלה נכתבו הרבה לפני החוק הפורטוגזי, אז זה לא זיוף.
זה נכתב על ידי היסטוריונים.
ליתר דיוק, בוריס פאוסטו, היסטוריון, אמי, שהייתה עיתונאית, כתבה שני ספרים. יש גם ספרים על קהילות ספרדיות, חריטות ומסורות, וגם מצאנו את החריטה של הרב בספרייה של האוניברסיטה העברית. מצאנו את זה גם בספר אמריקאי.
עם אמא וסבתא ספרדיות, זה היה יחסית פשוט לקבל אזרחות ספרדית בכל מקרה.
אנחנו רוצים ללכת בדרך זו, כי היא מתאימה לנו, זאת הדרך הנכונה וההוגנת. החלטנו ללכת בדרך הזאת. אנחנו רוצים לקבל בחזרה את מה שנלקח מאתנו.
סם לוי, בשנות השמונים, נלחם על קבלת אזרחות פורטוגזית. סם היה מאוד חשוב. הוא לא חי כדי לראות את מה שפורטוגל עושה היום, אבל הוא נלחם הרבה בשביל זה. כשהוא קיבל את האזרחות הפורטוגזית, הוא אמר שהוא לא רק רצה את האזרחות, הוא רצה לחזור לארץ המוצא שלו. הוא הרגיש שהוא פורטוגזי. למעשה, אמו קראה לו "הפורטוגלי הקטן שלי". כך שהקשר עם פורטוגל לעולם לא נשכח.
כאן בפורטוגל, העניינים האלה קצת יותר מסובכים מבספרד. המרקיז של פומבל, בצעד של כבוד, רצה לשים סוף להפרדה בין נוצרים חדשים לנוצרים ישנים. לכן, הוא דרש לשרוף את כל הראיות שיכולות לקשור נוצרים חדשים ליהדות. זה הרס את כל העקבות. עם זאת, ארכיון הטורה דו טומבו מסייע במחקר עם שירות מוסמך וצוות מקצועי, שעוזר לכל אדם שמבקש מידע בעניין זה.
אף קהילה לא תיתן אישור בלי שהיא בטוחה שכל הראיות אמיתיות. לכן, על האדם לבוא עם כל העדויות הנדרשות, ואם לא הכל מוכן, זה לא שווה כלום.
לרוע המזל, אי אפשר לתת אישור כזה למתים. אבל לפחות זאת בקשת סליחה, כשצאצאי יהודים שנאלצו לברוח מקבלים אזרחות.
ביקרתי בישראל לפני כשבוע. בישראל הגיעו אליי ישראלים שרצו לדעת למי יש זכות ולמי לא? מה אומר החוק? הופתעתי מכל הידע שיש לאנשים בישראל, בנוגע לחוק החדש בפורטוגל, ועכשיו גם בספרד. התרגשתי מכל העניין בנושא, והייתי אסירת תודה על כך.
כל שמונת האנשים מהמשפחה שלי שהגישו בקשה כבר קיבלו אישור מהקהילה היהודית של ליסבון, ומה שחסר עכשיו זה ניירת בירוקרטית שצריך להגיש לקונסרבטוריון של ליסבון, ואז נקבל את האזרחות. אנחנו כבר מארגנים מפגשי איחוד של המשפחה, אחרי שכולם יקבלו את האזרחות שלהם, ואז נבקר בקסטלו דה וויד, מרוואו.
נזכרתי במשפחה ששמרה על המפתחות לבית שלה במשך 500 שנים. אני חושבת שזה מראה שהבית שלנו נמצא איפה שהבית שלנו, ועלינו לשוב אליו.
המפתחות לבית, שהובאו יחד עם הגירוש של היהודים, כשהם עברו לטורקיה, ומאז עברו בדורות, ושמעתי שהמפתח הזה עבר עד הדור של סבי, סם לוי.
"הכאב מהגירוש רדף אותנו, וההכרה באזרחות של יהודים ספרדים, בשבילי, זה יותר מסתם מסמך. זה מייצג את השמחה של השיבה, וההרגשה שמתקנים אי צדק". מועמד ממרוקו.
"אני מאמין שזאת הדרך לצמצום הנזקים שנגרמו על ידי האינקוויזיציה האכזרית." מבקש מברזיל.
"סוף סוף ליצור קשר עם ארץ המוצא שלנו". מבקש מברזיל.
"דרך לשמר את הזיכרון של אלו שנאלצו לעזוב את הארץ שלהם". מבקש אמריקאי.
"להמשיך להעביר לילדים שלי את הזיכרון העשיר של המשפחה, שאני כל כך מתגאה בו". מבקש ישראלי.
"המטרה היא לחזק את השורשים הפורטוגזים של המשפחה ולחדש את הקשר עם התרבות הספרדית, שאני מרגיש כל כך מחובר אליה". מבקש טורקי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

גלילה למעלה
לשלוח
צרו קשר
שלום. אנא שלחו הודעה וניצור קשר לגבי אזרחות פורטוגלית.