לאחר 500 שנים, פורטוגל רוצה להחזיר את יהודיה, וחלקם מגיעים

במרץ 1492, לאחר סיום מוצלח של קרב הנמשך שבע מאות שנים נגד המורים, המלכה איזבלה והמלך פרדינרד מ(מה שיהפוך ל)ספרד, ציוו על גירוש יהודים שומרי מצוות עד ה-31 ביולי של אותה שנה – עם עונש של הוצאה להורג ללא משפט לאלו שלא יעזבו או ימירו את דתם. יהודי פורטוגל היו במצב דומה בשנת 1497.
למרבה המזל, זו הייתה תקופה של יחסים טובים בין היהודים והאימפריה העות'מאנית. היהודים הספרדים נסעו דרומה לכיוון צפון אפריקה; דרום-מזרח לכיוון הבלקנים, טורקיה של ימינו, ויוון; ורחוק מזרחה לסוריה, לבנון, עיראק ואיראן. כשחוקים דרקוניים נוספים נחקקו, וכוונו נגד אלו עם אפילו טיפה של דם ספרדי לקראת אינקוויזיציה, החלו המרות לנצרות. אך כיום, לאחר יותר מ-500 שנים, לצאצאים של המנושלים שמצאו את עצמם רחוק בקובה, סין ואוסטרליה, יש את הסיכוי לחזור.
בינואר 2015, הפרלמנט הפורטוגזי אישרר הצעת חוק המרשה לצאצאים של יהודים ספרדים שהוגלו, להגיש בקשה לאזרחות. ספרד העבירה חוק משל עצמה בחודש יוני. החוק הספרדי מלא באפלוליות ודו-משמעות; למשל, לא ברור אילו מסמכים עשויים לשמש לשם הוכחת השושלת הספרדית שלך, ועל החוק להתחדש לאחר שלוש שנים. בניגוד לכך, החוק הפורטוגזי קבוע ודורש ממבקשים "להראות קשר מסורתי לקהילה עם מקורות פורטוגזיים ספרדיים" בלבד באמצעות סממנים כמו "שמות משפחה" ו-"שפת משפחה". כאשר תרים אחר אישור דת מקהילות יהודיות בערים כמו פורטו או ליסבון (שתיים מתוך שלוש קהילות במדינה, השלישית ממוקמת בכפר הררי קטן בשם בלמונטה), מסמכים מגופים משפטיים או דתיים, אילן יוחסין, תמונות, מכתבים ואפילו הקלטות שמע של שפת לאדינו מדוברת, הם קבילים. כאשר יש בידך אישור, הינך נמצא על דרך יחסית חלקה לאזרחות.
בפורטוגל, העניין התחזק. הקהילות היהודיות של ליסבון ופורטו כבר חילקו כאלף אישורים מתוך מאגר של כ-10 אלפים מבקשים, כאשר רוב הבקשות מעובדות בפורטו, המרכז ההיסטורי של יהדות פורטוגז. דבר המעלה את השאלה: כחצי מילניום לאחר שאבותיהם גורשו, מי אילו היהודים האלו, חצאי-יהודים, או יהודים בקושי המגישים בקשה לאזרחות? מה הם המניעים שלהם? וכיצד חברים בקהילה היהודית הפורטוגזית מרגישים לגבי ההגעה האפשרית של עשרות או אפילו אלפי חברים חדשים למקום בו הנוכחות בבית הכנסת היא בסביבות ה-20 איש, ביום טוב?
מרבית מגישי הבקשות הם מטורקיה, אחריה ישראל וברזיל, למרות שפורטו לבדה קיבלה בקשות מ-40 מדינות שונות. מרבית מגישי הבקשות נראים כעושים זאת מתוך הכרה בשורשיהם או על מנת לצייר קו סימבולי תחת גולה ארוכת שנים. למרבית מגישי הבקשות אין כוונה ממשית לעבור לפורטוגל, בעיקר אלו בגיל העבודה. שיעור האבטלה בפורטוגל הוא 13%, וגבוה יותר בקרב צעירים. אך מתחים גוברים במדינות כמו טורקיה, היכן שרטוריקה ממשלתית הולכת והופכת ליותר אנטישמית, ומשברים כלכליים ופוליטיים בברזיל, משמעותם כי יהודים רבים שומרים על כל האופציות פתוחות.
"חלקם מרגישים יותר בנוח עם דרכון שני, בעיקר אם הם גרים במדינה בה יש מתחים, בעיות פוליטיות, או אפילו אנטישמיות" אמר חוסה קארפ, נשיא הקהילה היהודית של ליסבון. מבקשים שבקשתם אושרה "יכולים לבוא ולחיות ולעבוד באיחוד האירופי, שהוא חלק מהסיבה."

חלק מועט ממגישי הבקשות, בעיקר מבוגרים יותר, שוקלים לעבור לפורטוגל. יגאל בן ציון, שעבר מטורקיה לתל אביב בשנת 1990, יכול להראות עקבות של אילן היוחסין שלו חזרה לרבי יוסף קארו, מחבר 'שולחן ערוך', הקוד המשפטי הידוע, שנולד בטולדו, ספרד, ולאחר מכן ברח לפורטוגל. בן ציון חונך בסביבה ספרדית פורטוגזית וזוכר כי לאדינו דוברה בביתו על ידי סבתו. דיי מאושר בישראל, הוא הגיש בקשה לאזרחות בעיקר כדרך לחזק את הקשר שלו עם ההיסטוריה האישית שלו. בינואר, הוא הוזמן להיות נוכח ב'שבתון' בבית הכנסת בפורטו, האירוע הגדול ביותר בהיסטוריית בית הכנסת. הוא כל כך התרשם מהאירוע, מהעיר ומהאנשים אותם פגש שהוא עכשיו שוקל מעבר קבוע.
קיבלתי רושם טוב מאוד; אני רוצה לבוא עם אישתי ועם המשפחה לפורטוגל ואחר כך נחליט," הוא אמר. "כל אדם איתו דיברתי בפורטוגל מספר לי שאין אנטישמיות מצד נהגי המוניות, אתה יכול ללבוש כיפה, אנשים יכולים להתפלל בבתי הכנסת. אני חושב שזו מדינה מיוחדת עכשיו באירופה, היכן שאנשים יכולים להתפלל ולחשוף את שייכותם היהודית בפתיחות."
לוריס גרוסמן ובעלה, הארי, יעשו את הטיול הארוך לבית אבותיה, פורטו, ביוני. מגדילתה בקינגסטון, ג'מייקה, היא זוכרת את כיסאות המהגוני, את תגיות השם מנחושת, ואת הרצפה מכוסת החול של בית הכנסת הפורטוגזי ספרדי; היא דיברה בעצב על ההתפזרות המהירה של הקהילה היהודית על רקע האלימות שנגרמה בעקבות עזיבת בריטניה בשנת 1962. משפחתה עברה לפרת', אוסטרליה, בהמלצת שחקן קריקט אוסטרלי שאותו פגשו בקאריביים, והם התגוררו שם מאז.
"מבית הכנסת שלי בג'מייקה, הם הצליחו לאתר עקבות של אילן היוחסין שלי 500 שנים אחורה, אז חשבתי למה לא להגיש בקשה?" היא אמרה. "אנחנו הולכים ליסוע לטייל בפורטו, לטייל בסביבה ולראות איך זה. אני חשבתי שהקשר עשוי להיות נחמד כי זה המקום בו רוב היהודים נמצאים בפורטוגל."
למרות ש"אוסטרליה היא הבית", היא אמרה, היא חושבת שלפורטוגל יש פוטנציאל. "אנחנו בוודאי יכולים ליסוע לשם לפורטו למשך שניים או שלושה חודשים בשנה. אנחנו פחות או יותר חצי בפנסיה."
לא לכולם יש את היתרון של אילן יוחסין החוזר 500 שנים אחורה, ומגישי בקשות ברזילאיים רבים, בעיקר, מתקשים להרכיב את המסמכים להם הם זקוקים. ה'נוצרים החדשים' הראשונים, או מומרים, הגיעו לברזיל בשנת 1500, אבל המשך אינקוויזציית המושבה הפורטוגזית, משמעותה שכל סיכוי להמרה חזרה ליהדות היה אבוד והמגיעים החדשים התבוללו במהירות. זאת שבתנאי שהם היו יהודים מלכתחילה. רבים שהגיעו לברזיל העמידו פנים שהיו יהודים, כי נוצרים אמיתיים שהכריזו על עצמם כלא אשמים בחטא של להיות יהודים לעיתים קרובות הוצאו להורג על "אי-הבעת חרטה".
צאצא אחד של 'נוצרים חדשים' אלו הוא מרסלו גיימארייס, שהקים בשנת 2000 את ABRADJIN, הארגון הברזילאי של צאצאי יהודי האינקוויזיציה, ארגון המונה כ-1,200 חברים, 1 מתוך כל 10 מתוכם אומר כי הוא או מגיש בקשה או שוקל להגיש בקשה לקבלת אזרחות פורטוגזית. הוא גם המקים של מוזיאון היסטוריית האינקוויזיציה בעיר הברזילאית בלו הוריזונטה, בו הוא מכהן ושילם עליו מחסכונותיו.
לגיימארייס נאמר על ידי הוריו וסביו כי המשפחה הגיעה ממדינת מינאס גראייס בשנות 1800 המוקדמות (האינקוויזיציה הסתיימה ב-1821) במטרה למצוא עבודה במכרות הזהב. משפחתו שמרה שבת וביצעה שחיטה כשרה, והוא זוכר את לבישת הסרטים השחורים במהלך שבעה. אך חוסר תיעוד, שהוא מאמין, קרה בעקבות שילוב של התבוללות הכנסיה ובעקבות ניסיון הממשלה "להסתיר היסטוריה" – להעמיד פנים שהאינקוויזיציה לא קרתה – מעכב את ההתקדמות שלו. למרות זאת, הוא אופטימי שיוכל לאסוף מספיק ראיות כדי לקבל אישור לבקשתו.
"חיפוש אחר שם משפחתך בארכיוני הכניסה הקתולית מאוד קשה אך אפשרי," אמר גיימארייס. "זה מאוד איטי. לכנסיה יש אלפי ספרי רישום וחשוב לעבור אחד אחד. וזה תהליך יקר. הכנסיה מבקשת מס [תשלום] על מנת שתעיין בספרים אלו."

נראה שהקהילות היהודיות של ליסבון ופורטו בעלות גישות שונות לחוק השבות. קהילת ליסבון רואה בתפקידה כבעל פונקציה רמה, כחלק מבירוקרטיה ממשלתית שלגמרי במקרה בעלת טעם תרבותי ודתי, והאנשים שם לא מצפים שלחוק תהיה השפעה דרמטית על הקהילה המקומית. קהילת פורטו, מהצד השני, רואה בחוק כהזדמנות לתחייה.
עד לפני כמה שנים, הקהילה בת 50 החברים התקשתה להתקיים, בית הכנסת 'כדורי' היפה שלה לאט לאט הגיע למצב הדורש תיקון על רקע ההידרדרות הכלכלית של פורטוגל.
אך חוק השבות, שעליו דובר לראשונה בשנת 2013, גרם להחייאת העניין בהיסטוריה הפורטוגזית ספרדית וגרם לעלייה בביקורים של יהודים, רבים מהם הפכו לתורמים. הקהילה השתמשה בכסף הזה לפתיחת מלון כשר, ויש גם חנות כשרה, בית ספר ובית עלמין בתהליכי הקמה.
הכסף התחיל לזרום פנימה ואיתו, האנשים. לפחות כך מקווה מייקל רות'וול, חבר ועדת חוק השבות של פורטו. רות'וול מאמין כי מספר משמעותי של מגישי בקשות טורקים יעברו לפורטו, בעיקר כאשר האקלים הפוליטי נהיה טעון יותר; הוא גם צופה כי עוד יהודים רבים יעברו מתוך האיחוד האירופי, בעיקר מצרפת. "האימפריה העות'מאנית הצילה את היהודים לפני 500 שנים," ואנו מקווים כי נוכל להציל את היהודים מטורקיה 500 שנים לאחר מכן."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

גלילה למעלה
לשלוח
צרו קשר
שלום. אנא שלחו הודעה וניצור קשר לגבי אזרחות פורטוגלית.