פורטוגל והיהודים – שגריר פורטוגל בישראל, מיגל דה אלמיידה א סוסה

בוקר טוב ותודה שהזמנתם אותי.
העמיתים שלי רואים בי כדיפלומט לא קונבנציונלי כי לרוב אני מעדיף לדבר מהלב במקום נאומים רשמיים – שגם אותם אני עושה. אז, נספח התרבות הפיקח שלי הכין אותי, והתעקש שנכין משהו, נכין משהו אני אמרתי לא. מאחר והיסטוריית האנוסים הינה דבר המשותף גם לפורטוגל וגם לישראל כי זה חלק מישראל כמו שזה חלק מהיסטוריית פורטוגל, כך שזה דבר משותף לנו, ובנושאים כאלו יש לדבר מהלב, לעולם לא מהראש.
אז אהיה יחסית לא דיפלומטי, אם ניתן לומר זאת. הדבר הראשון שהייתי רוצה – ואם תסלח לי פרופסור – זה להציע שינוי פה כי נאמר שהאירוע כאן לכבודי זה מחמיא, אך נעשה זאת לכבוד בני ארצנו שלאורך דורות התאמצו לשמור את אמונת אבותיהם ואבות אבותיהם, ונראה לי כי מגיע להם את הכבוד הזה יותר ממני.
שנית, היסטוריית האנוסים קשורה להיסטוריה בין פורטוגל לבין העם היהודי וזו היסטוריה מאוד ארוכה. בדומה לנישואים ארוכים ישנם רגעים משמחים יותר מאחרים, והיהודים היו קיימים בפורטוגל אפילו טרם קיומה של פורטוגל כמדינה. במאות הראשונות הם היו מקובלים, נסבלים ונחשבים כאחד מעמים רבים שחיו בפורטוגל. הם היו מוגנים על ידי המלך וגם על ידי הבישופים, אך המלך היה הכי חשוב, והיה נאמר כי אלו – יהודי המלך. ישנם מספר מסמכים בהם מוזכרים – היהודים שלי, משמע אף אחד לא יכול היה לגעת בהם מאחר וזו תהיה התנגדות בפומבי לרצון המלך.
כאשר היו גירושים ורדיפות, פורטוגל נמנעה מכל אלו, גם לאחר המגיפה השחורה. אך מאוחר יותר במאה ה-15, כאשר פגשנו עמים שונים, היינו צריכים להיות יותר סובלניים. הדברים השתנו, ואז באה המרת הדת בכפייה. כאשר שמסתכלים על עובדות היסטוריות עדיף לבחון אותן בקונטקסט, היו סיבות פוליטיות וסיבות תרבותיות באותו הזמן, דבר שלא מצדיק את הנעשה, אך יכול לעזור לנו להבין מדוע נעשו, במיוחד אם מדובר בחריגה מהעבר.
זה המשיך, ולאחר שתי מאות של אינקוויזיציה, כאשר גורשו יהודים החלו לחזור לפורטוגל, והם היו גורם מאוד משמעותי בתרבות שלנו. כך זה המשיך עד המאה ה-20, כאשר היהודים האנוסים, הקריפטו-יהודים, מבלמונטה אשר שמרו את אמונתם בסתר ונאלצו לפתח תרבות משלהם שנחשפה מעט בכל העולם – ואלו נתנו לנו את המתנה של החלקים הנסתרים בתרבותנו. אלו שלא הכרנו ושאנו מנסים לגלות מחדש כיום.
לכן שמחתי מאוד כאשר הזמנתם אותי, כי אמרתי אבוא בהלך הרוח של פורטוגל, ששואפת לחדש את קשריה עם כל חלקי תרבותה, לבקר מחדש את תרבותה ואת ההיסטוריה שלה, וזה חלק שמקבל הרבה תשומת לב ואני חושב שזה מאוד חשוב.
היה פעם הוגה צרפתי שאמר – "זה שאינו יודע מאין הוא מגיע, אינו יודע לאן הוא הולך ולכן אינו יודע היכן הוא." ואני חושב שזו אמירה שיש בה אמת רבה. אי אפשר לומר שהיו אספקטים חיוביים של האינקוויזיציה או מכל התקופה, אך העובדה היא כי לאחר שעצרו והעלימו את התופעה אנשים הסתכלו אחורה וראו את העוול ההיסטורי העוצמתי שנעשה למדינה, והחלו לראות דברים באור אחר, והתחילו לעודד ולהחדיר רוח של סובלנות שהייתה קיימת עוד הרבה לפני תחילת ההיסטוריה שלנו, לכן זה התחיל בסובלנות.
לאורך כל המאה ה-19 שבה קהילות יהודיות החלו לחיות בפתיחות, אמנם היו אזורים בהם ובצדק אני מודה, חששו לחשוף את עצמם. לאחר קום הרפובליקה ב-1910, הייתה השוואת מעמד כל הדתות, לפי החוקה לא הייתה דת אחת חשובה מהשנייה. בכך האפליה הוסרה במאה ה-19, נותר רק חוק מפלה אחד – בתי הכנסת לא יכלו לפתוח דלת לרחוב. זה היה הוויתור היחיד שניתן לכנסייה הקתולית. אבל לאחר שנת 75, לאחר עידן סאלאזר, בו לא היה ניתן לדון בתהילה, לא היה ניתן להכתים את התהילה של עידן הזהב. לאחר המהפכה, הדברים השתנו והיו מבקרים כל דבר וזה היה גם עוד אספקט אנשים החלו לחקור ולהסתקרן מהמורשת היהודית שלהם, מה שחשוב לפורטוגל.
אתם יודעים, כשהגעתי לישראל הרגשתי מיד בבית, ואני הופתעתי מאוד כי בדרכים רבות אנו שונים, אבל, הרגשתי בבית. לא הבנתי למה אז התחלתי לשים לב. שמתי לב כי הרבה מחוות, תחושות, תגובות, יכולתי להיות בבית. אנו מגיבים להרבה דברים בדרכים דומות.
אחד הדברים, אני מתנצל שאני חוזר על עצמי – אחד הדברים שנאמרו לי – אתה, השגריר, תהיה לך שהות קשה מאוד כי בישראל על כל ארבעה יהודים, יש חמש דעות. אני חשבתי, טוב, לא זו תהיה הבעיה כי בפורטוגל אנו אומרים – פורטוגזי אחד זה בדידות, שני פורטוגזים זה חיים, שלושה פורטוגזים זו מהפכה. לכן אני חושב שזאת עוד דרך לומר את אותם הדברים.
אז עכשיו אנחנו חווים את תקומת לימודי התרבות היהודית, חלק ממורשתנו היהודית, דבר המתרחש בצפון פורטוגל, שם מרוכזים האנוסים, וזה אזור בהם היו גרים, הם משפצים בתי כנסת ישנים, פותחים לימודים ומקדמים מיזמים. אחד מאלו יופיע ביריד התיירות בתל אביב שבוע הבא, יהיו ראשי ערים ממספר עיירות קטנות בהם האנוסים היו גרים ויציגו את רשימת הרבעים היהודיים, בהם ניתן לבקר ובבקשה תבקרו ותראו, כי יהיו להם חומרים ובבקשה תבקרו ותראו, כי יהיו להם חומרים יהיו להם סרטים, יהיו להם תמונות.
אבל עכשיו במובן מסוים, הדברים נהיים פתוחים, פתוחים מדי, ולמה אני מתכוון? כאשר הם מגלים ומקבלים את זהותם היהודית, הם עושים עלייה ואז נוצר מצב בו יש לנו בתי כנסת אבל אין יהודים אז, סליחה, זה נורמלי מאוד לרצות להיות בשנה הבאה בירושלים, רוצים לבוא לירושלים, זה נורמלי, אבל חייבים לעשות משהו בנושא, והפתרון הוא שישראלים יחזרו לשם לתיירות, זה חשוב ללכת ולבקר.
בפורטוגל יש כבוד מיוחד לדתות השונות, דעות שונות ומה לא. זה המצב ולמעשה אם קוראים את ספרו של אברהם מילגרם ביד ושם, הוא כותב כי בשנות ה-20 לא היו תחושות אנטישמיות בחברה הפורטוגזית – שזה נכון – אבל זה משהו שלא נאפשר לעצמנו לשמוח בו יותר מדי, לומר שהכול בטוח, לא, זהו מאבק מתמיד להסביר, להראות, להציג את הסובלנות, כבוד יותר מסובלנות כי סובלנות מניחה שיש הבדלים אך הכבוד הוא הכי הבסיסי החוק הבסיסי של חברה תקינה.
זה יהיה חיוני מאוד שמומחים ממוסד האקדמי זה שילכו לפורטוגל גם כן לעודד ולקדם שינוי של תפיסות ולהציג אותם בדרך הנכונה אנשים הם סקרנים. יש קהילה יהודית קטנה בליסבון, יש לנו מספר סמינרים מעת לעת ומספר כנסים ,יש אולמות מעט גדולים יותר והם תמיד מלאים, משמע שרוב המאזינים אינם יהודים והם סקרנים לגלות יותר אודות זהותם והדברים האלו.
אני חושב שזה משהו שצריך לעודד וזה משהו שאני מנסה לעשות בתפקידי פה, לחבר בין אנשים. אחד הדברים שמחמיאים, אך גם מעציבים, הוא לשמוע ישראלים אומרים – הלכתי לפורטוגל, הרגשתי בבית. למה שלא תרגיש ככה? זה הבית. במובן מסוים, הרבה ישראלים באים מהגולה, הרבה ספרדים למשל באים משם וזה באמת לחזור הביתה. ואנחנו רוצים לראות אתכם חזרה בבית גם אם זה רק לביקור – תבואו. תלמדו אותנו.
יש הרבה שאנחנו עוד לא יודעים. יש דבר אחד, תמיד היה מעין סימן כזה על הדלת. לא ידעתי מה זה, רק שמתי לב שזה קיים, חשבתי שזה משהו. היום אני יודע שזה מזוזה. זה היה במקום וחלק היו מחוץ לרובעים היהודיים, אז זה היה קיים. אלו דברים רבים שאם תבואו, אני מאמין שיהיה מאוד מעניין כי רק דרך דו שיח כשאנשים מדברים אחד עם השני, במיוחד כשיש בינם מכנה משותף מכנה תרבותי שתמיד חשוב, אז אני חושב שזה חשוב.
לכן אני, בראש ובראשונה מקווה ללמוד הרבה דברים היום, לשמוע מכם, אך גם באתי ואני רוצה גם להזמין אתכם, לבוא לפורטוגל לדבר עם אנשים רגילים, ללכת לבלמונטה,ללכת לקסטלו דה וידה, ללכת לגוארדה – כי הרבה דברים נעשים. במובן, מסוים, שלא תבינו לא נכון, זה כמו לקיים מצווה, כי זה לחזור, ללכת לעבר. אבל בכל אופן כי אתם מגיעים לשם ונותנים יד לקדם דברים, לקדם הבנה בין עמים, וזה דבר שאתם עוזרים להחיות, כי אנשים רוצים לפעמים לשפץ את הרובעים היהודיים וזה דורש זמן וכסף, ואם יהיו להם תיירים, תהיה להם אהבה, ידע וחומר למחשבה, שלדעתי זה הדבר הכי טוב.
אנחנו לא רוצים עינוג עצמי, אנחנו צריכים עזרה מההיסטוריונים ופרופסור ג'ורג מרטינז יגיע ליריד התיירות, הוא אחד המומחים ההיסטוריונים שלנו, יש לו שלושה כרכים אודות היסטוריית פורטוגל והיהודים, וגם ספרון קטן שהבאתי איתי, במידה ותשאלו אותי שאלות קשות.
שנית, כשאתם מגיעים לשם לדבר, כפי שפרופסור שוורץ עשה, הוא אמר להם 'אתם בטוחים שאתם לא יהודים?' אז במובן הוא תרם לממד התרבותי ולפעמים זה לא הפרופסורים הגדולים, לא הפרופסורים הגדולים אך אנשי היום-יום שמסוגלים לעזור, אז – בבקשה תבואו. זוהי הזמנה, תתקבלו בלב שלם ותראו שזה כמו לחזור הביתה, ותראו שאתם מרגישים בבית.
תודה רבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *